אמובטלת בברלין

מכירים את זה שקמת בבוקר עם כאב ראש ענקי, וזה היום שבו מתחפשים אז הלבשת, איפרת, חיפשת שעתיים את השרביט שאתמול הנחת ביחד עם כל התחפושת ומאז אבדו עקבותיו ואז הילדה הביאה את האיפור (את שלך, כן? לא את זה שמיוחד לפורים, כי למה לה?!) והפילה אותו על הריצפה אבל לא היה לך אפילו זמן להתחיל להתעצבן אז איפרת את הגדול ושלחת אותו לחפש את השרביט כשהקטן החליט שאין לו כח לשפם שקנית והוא רוצה לצייר אחד אחר ואת הכתמים של הצבע הוא לא רוצה, או שבעצם כן, או שזה מגרד אז תמחקי, אבל זה יותר יפה עם אז תציירי שוב. הם יוצאים באיחור ואת מתפנה לחפש, הפעם את הכתר ואת הנעליים של הקטנה. את יוצאת באיחור, הבית הפוך מהאורחים של האתמול והאיפור עדיין מרוח על הריצפה, שניה לפני שאת מגיעה לגן את נזכרת שהכרטיס החודשי של הרכבת שלך נשאר אצל הבחור שעכשיו במרחק של שעה ממך ואת מאחרת ללימודים.

את מתפללת שעד שתרדי מהאוטובוס לא יגיע מבקר כי שוב יצאת בלי כסף מהבית, ואז את זורקת את המחופשת בגן וצועדת ברגל רבע שעה לכספומט הקרוב. אחר כך את קונה כרטיס יומי (ביזבוז אידיוטי מס 1#) וממשיכה בדרך ללימודים. הראש עדיין כואב, העייפות מטפסת והמורה טוחנת לך במוח על אובייקט וסובייקט בשפה הכי מעצבנת ביקום. 

את לוקחת שני נורופן וזירו (בזבוז אידיוטי מס 2#) וממשיכה להתעלם מהעייפות. רבע שעה לפני שנגמר היום את מגמגמת בגרמנית מטובלת בהרבה יותר מידי מילים באנגלית שיש היום איזה חג יהודי והילדים מסיימים מוקדם, בדרך החוצה את מתקשרת לגדול בכדי להגיד לו שאם תאחרי בדקה שיחכו בתחנה של ההסעה והוא בתשובה אומר לך שההסעה לא מגיעה היום ואת צריכה להגיע עד לבית הספר. אם לא היה נגמר לו הכרטיס חיוג אולי הוא היה מודיע לך קודם. 

את יוצאת לכיוון בית הספר, מפספסת כל רכבת אפשרית ושעה מאוחר יותר את מזכירה לעצמך, שוב, כמה את לא בכושר כשהקילומטר שבין התחנה לבין בית הספר נראה לך כמו מרתון אולימפי שלא נגמר. כשאת מגיעה חסרת נשימה מתברר שהאוטובוס כן הגיע בסוף. אם לא היה נגמר לו הכרטיס אולי הוא היה מודיע לך גם את זה.

את מבינה שכבר לא תספיקי לחזור הביתה אז את לוקחת אותם לאכול בחוץ (בזבוז אידיוטי מס 3#) ומשם אתם עפים למסיבת פורים בגן של הקטנה. בדרך את חושבת על זה שנגמרה לך הסוללה בנייד, הסבלנות הכוח והנורופן. אבל את מתעלמת מהכל וממשיכה. נורופן זה לא הכל בחיים. אחת האימהות לקחה את הקטנה איתה לכיתה של הגדולים אז רבע שעה את מאבדת שנים מהחיים ושלושה גננים וגננות מחפשים אותה ואת השפיות שלך בשלוש קומות של ארמון אירופאי מטורף שהפך בשלב מסוים להיות גן ילדים.

שוב חולפת לה שעה ואת בודקת בתקווה את החפיסה של הנורופן. אולי פיספסת איזו גלולה... אבל היא עדיין ריקה והילדים הישראלים שלך מעבירים את הזמן בצרחות, שאגות וריצה בין החדרים. העיקר שהם נהנים.

כשאת כבר מתנדנדת מחוסר שיווי משקל ועייפות שמשפיעה על האוזן התיכונה הם מוכנים לזוז הביתה. מכאן זה רק עניין של שעה וחצי בחדר הלבשה שבה את מנסה לשכנע אותה ללבוש מעיל מעל התחפושת, לנעול את הנעליים שאפשר להסתובב איתן במדרכות ברלין הרטובות ואותם להפסיק לריב. בכדי למנוע ריבים את נותנת לה מדבקה. את עוד תצטערי על זה בערך שלושמאותשבעיםושמונה פעם כי זה מספר הפעמים שהיא תלך לאיבוד בדרך הביתה. עד הפעם הזו שבה היא תלך ללא שוב ובתמורה הקטנה תימרח על הריצפה של הרכבת.

אוטובוס עמוס ועשר תחנות ברכבת. זה הזמן שמפריד בינך לבין הנורופן. לא כולל המדרגות.

את הזמן שבין הרגע שתכניסי את הנורופן לפה לבין הרגע שתרגישי שהוא מתחיל להשפיע תבלי בכתיבת פוסט. על קורות היום. כי אחרת זה לא יהיה מבחן אמיתי לנורופן שלך. אם כבר לקחת שיעבוד הכלב.