אמובטלת בברלין

לפעמים, כשאני רוצה לעזור, למישהו אחר, או לעצמי, ואני לא יכולה, אני יושבת ועושה לי בראש רשימה. רשימה אופטימית כזו. של דברים טובים, שקל לפספס כי הם מונחים לנו כל הזמן מול העיניים. רשימה כזו שיש הרבה מילים לתאר אותה אבל הכי נכון זה בעצם לתת לה כותרת פשוטה: דברים שצריך להגיד עליהם תודה.

על שפתאום השמש מתחילה לצוץ, ואפשר להוריד קצת שכבות ולנשום.

על שבימים כאלה יש אופניים גירים צבעוניים ומדרכות רחבות. לפעמים זה כל מה שצריך.

על שלושה ילדים שכשהם צריכים לשירותים הם קודם כל רצים לחדר לקחת ספר. 

על ילדה בת שלוש וחצי עם טעם מוזיקלי משובח והערצה אמיתית לאסף אבידן.

על ילד אחד, בכיתה א, בבית ספר חדש עם שפה אחרת, שמתרגש מלעמוד מול בית הספר בטקס ולקרוא את השיר. הוא מסוגל להרבה יותר ממה שאני בגילו הייתי יכולה.

על ילד אחד, שהוא אח. שיותר משהו כל דבר אחר הוא אח גדול. והוא אוהב את זה. ומעריך את זה.

ועל זה שהם יודעים את זה. ומעריכים את זה. ועל זה שהם מעריצים אותו. 

על משפחה. ועל בית. שתמיד עושים את הכל קל יותר. אפילו כשקר בחוץ. אפילו כשמנוכר. 

על שלמרות שיש רגעים שאתה לא כל כך בטוח ואפילו קשה, וזה בכלל לא מה שחתמת עליו,

ובכל זאת אתה חוזר הביתה ואתה באמת מרגיש בבית.

ועליך.