אמובטלת בברלין

חשבתי שאחרי ביקור בארץ, קצר ככל שיהיה, אני אחזור ואכתוב שלושה פוסטים במקביל. חשבתי שכשאני אחזור זה יהיה כל כך פשוט לכתוב את זה שאני רק אשב ואשפוך את הכל על המסך ואשלח. אבל זה לא. זה לא פשוט, ולא נכתב מעצמו ואני כבר שעה יושבת מול מסך ריק ומחפשת מילים.

כי חזרתי, וישבתי על השולחן בשבת וצחקתי עם אחים שלי, כי הקטנה, שהיתה איתי, חזרה לבן דוד שלה וזה היה כאילו הם לא נפרדו מעולם. כי אכלתי את האוכל של אמא שלי וישבתי על הספה כשאבא שלי מגביר את הטלוויזיה ונרדם. כי חיבקתי את האחיינית שלי, זו שבגללה בכלל הזמנתי את הכרטיס והיא היתה נפלאה ומריחה ותינוקית כמו שרק אחיינית חדשה יכולה להיות. ועדיין הכל היה לי מוזר. כאילו הגעתי למקום שבו הזמן מתקדם בצורה אחרת.

כי שם הכל ממשיך מהנקודה שבה עצרתי באוקטובר. יש ארוחות שבת משפחתיות, יש חדשות ועיתונים, יש דודים ודודות ויש נוף אחר וצורת התנהלות אחרת, שלא משנה כמה היא מוכרת ואהובה היא כבר לא שלי. והכל נראה מוכר ומוזר בבת אחת. ולוקח לך זמן עד שאתה מתמכר לישן ומרגיש בו נינוח. ובשניה שזה מתחיל להראות לך כאילו הדברים מסתדרים במקום אתה כבר חוזר לחיים שלך. אלה שהם חדשים יותר אבל נראה לך שאולי התבגרת איתם. שאולי משהו השתנה בהם ובך. ולמדתם לחבב אחד את השני.  

ואולי כשהייתי שם עוד לא ממש הבנתי, כי אולי הייתי צריכה ממש לחזור, בכדי להבין, שהחיים שלי היום מחולקים. שכשאני פה, אני תמיד ארצה להיות שם. וכשאני שם אני ארצה להיות פה. ואולי הייתי צריכה לקפוץ לבקר בכדי לדעת שגם כשהמטוס נוחת בברלין אני ארגיש שחזרתי הביתה.