אמובטלת בברלין

בערך כמה שעות לפני שאתם לבשתם לבן ואכלתם גבינות יצאנו אני טפיי ומקני מהבית. הבחור לבש חליפה מעונבת, אני עליתי על עקביי השכוחים, השתחלתי לתוך שמלה ושלושת ילדי לבשו בגדים שצריך לגהץ. מכיוון שאנחנו מחוסרי רכב ירדנו ארבע קומות במדרגות וצעדנו בבטחה אל תחנת האוטובוס. הבגדים המגוהצים של הילדים שלי לא עשו עליהם רושם והם מיד ניגשו לבדוק מה יש מתחת לספסל התחנה. השמלה שלי לא עשתה עלי רושם אז צעקתי עליהם. ככה באמצע הרחוב.

מיד אחרי שהגיע האוטובוס הם רצו לספסל האחורי והתחילו מכות. הבחור עם החליפה טען שאולי אם נתעלם לא יחשבו שהם שלנו אבל היינו היחידים עם בגדים מגוהצים בכל האוטובוס. (כשהעברנו אותם לשבת לידינו שום זכר לגיהוץ כבר לא היה שם. יכולנו להתעלם...)

בתחנה המרכזית, עת חיכינו עם כל המון גרמניה לאוטובוס השני שלא הגיע, כבר היינו למודי מלחמות ונתנו להם לצלם. אם סוף סוף יצאנו מהבית כמו בני אדם, שלפחות יהיה לזה תיעוד. אז יש לי עשר תמונות של הרגל. שלוש תמונות של חצי משקפ שמש ותמונה אחת שלי ושל הבחור פוזלים ובלי ידיים. כשהאוטובוס הואיל בטובו להגיע נדחפנו פנימה וניסינו לזרז אותו בכח המחשבה. לאחר לטקס הגרמני הראשון שלך לא נראה טוב. בטח לא אם אתה מגיע עם שלושה ילדים לא מגוהצים...

האוטובוס עצר ואנחנו ירדנו מול הארמון. היה ארמון לבן ומרשים. היה דשא ירוק וגדול. דגלים באדוםשחורצהוב שעומדים במקום כי האוויר לא זז ומגוון תצוגות תכלית של יכולות הגנן המלכותי. הבחור ואני הבטנו אחד אל השני במבט מלא חשיבות והתחלנו לצעוד אל השביל המוביל לארמון. העובדה שהעקבים שלי נתקעו כל שניה בין אבני המדרכה ונראיתי כמו קריקטורה לא הפריעה לי, גם לא שני הגדולים שהיו עסוקים בלמשוך אחד לשני את השרוול (המגוהץ עליו השלום) אפילו לא הקטנה שצרחה שהיא לא רוצה את הסיכה של הפרפר שהיא רצתה לפני עשר דקות. קיבלתי תג שם. היה כתוב עליו את השם שלי, באנגלית. ואת שם ארצי מולדתי. היש יותר חשוב מזה? הילדים שלי קיבלו גם הם תג וכמובן הבחור שבזכותו הגענו עד הלום. והמשכנו לצעוד. 

כשהגענו אל רחבת הארמון היה פרוס לפנינו אוהל לבן וגדול מלא בכוסות שמפניה ומיצים טבעיים, מגוון אנשים מעונבים ועוד כמה בתלבושות מסורתיות. מלצרים מעונבים הסתובבו ביננו ושאלו מה נרצה והילדים שלי גילו שיש עוד ילדים מגוהצים בעולם וגררו אותם תוך שניות למשחקים שבסופם לא רק הילדים שלי היו לא מגוהצים. if you cant beat them תעשה שהם יהיו כמוך. גרסת הילדים הישראלים שלי...

חצי שעה מאוחר, התאספו כולם אל מול החוט שתחם את הארמון וחיכו בסבלנות. 

כשיצא מהארמון כבוד הנשיא והגווארדיה המכובדת הילדים שלי הבינו שהוא בן אדם רגיל. אין לו קרניים ולא חרב ג'דאי. הוא גם לא דיבר על לגו סטאר וורז אז תוך שניות הם איבדו עניין ומשכו אחריהם את החבורה הלא מגוהצת שהקימו. אני ניסיתי להקשיב לנאום הגרמני המופלא שהוא נאם (נסו אתם להצליח לעשות סלפי כשרואים גם אותו וגם את הארמון ברקע!  לאף שלי יש עשרה סלפים ולקרקפת עוד חמשעשרה. לנשיא והארמון שלום) והבחור יצא לחפש חברים. 

משתם הטקס והנשיא אישר לכולם לעמוד יפה בתור להצטלם איתו ביקש ממני הבחור בנימוס לאסוף את הילדים ולהגיע (תעיפי אותם לפה! ומהר!  בוואטסאפ...) אספתי את הלא מגוהצים שלי, שעכשיו היו מלאים בכתמים של דשא ומיץ (תפוזים על הקטנה, תפוחים על שני הגדולים) וניסינו להתקדם לעבר ירום הודו. אבל התור כבר לא היה תור אלא אוסף של מעונבים נדחפים בנחישות בלי רגישות ואחרי עשר דקות אפילו הבחור האמביציוזי שלי הרים ידיים.

החבורה הקטנה שלי, שעכשיו גם היתה מעברו השני של החוט, וגם קיבלה חינוך ישראלי אמיתי, צעדה בבטחה לעבר הארמון. הדלת היתה פתוחה והגדול בטח תהה אם יתנו לו לדגום שם את השירותים. אני, שראיתי את הילדים פורצי הדרך שלי מתקרבים לארמון, ביקשתי חזור ובקש לחזור. והם ממושמעים. אז הם התחילו לחזור. בקפיצה במדרגות. וכשהם גילו שהמדרגות האלה יכולות להעביר להם עכשיו לפחות עשר דקות של קפיצה הם חזרו חזור וקפץ על מדרגות הארמון.

כל מה שאני יכולתי לחשוב עליו היה "וואי וואי, האינסטגראם שלי ישמח כל כך עוד מעט..." אז צילמתי. וצילמתי עוד קצת. ועוד קצת. בשלב מסוים מישהו מבפנים סגר את הדלת וכמה מבוגרים ראו שהילדים שלי לא מקבלים מכות חשמל מהשומרים אז התמונות שלי היו כבר הרבה פחות שוות.

כשהם התייאשו מלקפוץ (סתם, נו... איך אפשר להתייאש מלקפוץ אם אתה בגילאים שבין ארבע לתשע? ועוד ממדרגות! אפשר לקפוץ ממדרגה אחת! ואז משתיים! ואז משלוש! ואפשר לעשות לאמא התקף לב ולקפוץ מחמש עשרה! ואפשר לשכנע את הקטנה שזה מה זה פשוט!) התקדמנו לכיוון הדשא והקטנה ראתה במה. אז היא עלתה עליה. שני הגדולים רצו להביא אותה ושני מבוגרים בחליפה הסתובבו לראות מי החוצפן. אחד מהם היה המאבטח והשני היה מר יהויכים גאוק. הבונדספרזידנט. הוא חייך אל הילדה שלי חיוך רחב, והיא חייכה אליו בחזרה. הוא קרא לה. והיא קיבלה חינוך מצויין על זקנים מבוגרים שקוראים לך אז היא באה.

תוך שניה היה שם חיבוק. אחרי שתיים הגדולים הצטרפו.

כל מה שאני חשבתי עליו היה  "וואי וואי, האינסטגראם שלי ישמח כל כך עוד מעט..." אז צילמתי. 

אחרי שתי תמונות בדיוק המאבטח כבר עשה הפרדת כוחות בין הבת שלי לבין בעלה לעתיד (יש לו ארמון!!!) ואנחנו הרגשנו שמיצינו. אפשר ללכת לאכול.