זה רחוק עכשיו ממני עכשיו. כל הזיכרונות שעטפו אותי והפכו אותי למי שאני עכשיו,זה כל כך רחוק .
אבל אני מביטה ימינה והקול הזה עדיין קורא בשמי,עדיין מחייך אליי עם הנמשים העצובים,והחיוך הכל כך עצוב,
פתאום אני רואה את עצמי,מי שהייתי פעם.
לאחרונה גיליתי שהיה לי לב,והוא היה ענק,גדול ואדום. כמו תפוח עסיסי.
אני רואה איך כל פעם מישהו אחר לקח ביס,רצה לטעום,להרגיש, לדעת... לדעת אותי.
עולמות התהפכו,אמהות הפכו לנערות,הגאות לקחה הכל,ונשארתי איכשהו בחיים,בין כל הבלבטל הזה,בין כ הטוב והרע והנורא,איבדתי את הלב שלי,
אם מישהו אי פעם ימצא אותו תדאגו להחזיר לי או סתם תשלחו תמונה מהנייד...
מחקתי הכל מצד אחד,ומצד שני יש את הדברים שלעולם לא יימחקו.
פעם הביאו ליצן,כדי שאצחק,הוא צבעוני ביותר,היו לו נעליים ענקיות ובטן עגולה,אבל הדבר שהכי אהבתי בו היה האף שלו. גדול ואדו.
בעודי צוחקת ונהנית מההופעה עלתה במוחי המחשבה שאולי הוא לקח את הלב,כי הוא היה צריך אף..
אז למה הוא לא שאל קודם? או ביקש? אי איים,רק כדי להזהיר?
וכך קרה הדבר,מצאתי את הלב שלי אבל הוא כבר לא היה שייך לי. מישהו אחר צריך אותו.אז קח,בבקשה.
יש דברים שאני לא אודה בהם,וחד מהם זאת העובדה שמישהו פשוט לקח לי את הלב ושם לו על האף. ובשביל מה?! בשביל להצחיק
חבורות של ילדים מדוכאים עם פוני לצד וחתכים בכל מקום. כועמק. מילא,הוא צריך את הלב כדי להציל איזו גירפה מזן נכחד, או להציל את נסיך אנגליה או כדי לזרוק על איזה נאצי אחד כדי שיהרוג אותו.
אבל לא,מכל הדברים הנחשבים,להצחיק חבורה של ילדי דיכאון...כן,זה מבאס. אני מבואסת.
ואין לי אפילו מישהו שינחם אותי בשביל ביס,כי אין ממה לקחת ביס,אפילו ציצים אין לי עכשיו..
אם ברגע זה עוד היה בתוכי את הדבר הגדול והאדום מישהו היה דואג לגרום לי להרגיש יפה ושלמה עם עצמי.
ועכשיו כל מה שנשאר זה פצע אחד גדול,גדול ואדום. סעמק,אני רוצה את הלב שלי בחזרה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
