כשאיו לי עם מי, ועל מה לדבר, אני מתחיל לחשוב, מתחיל לתהות.

מעביר ביקורת, מביע דעה. מפעיל חשיבה ערכיתאובייקטיבית וסובייקטיבית כדי לענות לעצמי. אני שואל. אני עונה. אני שוב שואל.

הרי המטרה האמיתית היא לא לענות אלא לשאול. לשים את אותם זרעים של חשיבה שהביאו לשאלה באוויר, או אולי בראש של מישהו אחר.

לתת לשאלה להתפשט. לתת לספק להיות אצל כולנו. לתת לעצמינו לחשוב על זה יחד. ברגע שחושבים יחד ושואלים יחד - יבוא השינוי.

הרי הכל חלק משאלה יותר גדולה - שאלת הקיום ומשמעותו, כוונתו ומטרתו. להביןלמה אני חושב (וגם למה האחר לא) ולספק את הבלתי ניתן לסיפוק. 

יש צורך במשהו חזק יותר, בהשלמה נכונה יותר. לא אמצא שקט עד שאוכל לענות ולא לשאול יותר.

ברגע שהשתיקות הן רועמות, וכשאתה לא יכול להתנתק מהרצון למשהו רוחני גדול יותר - אמת אמיתית יותר - אז לנצח תמשיך לרדוף אחרי אותו סימן שאלה, שקיומו מכונן ואי-קיומו לא אפשרי בעיני. אין דבר סתם, אנחנו לא פה כדי למלא מקום, ואני לא פה כדי להיות חלק מעדר כבשים שותק.

לעולם לא אמצא תשובה, לעולם לא אהיה מסופק - משום שתמיד אראה את היותר גדול מההכי גדול, והבהיר יותר מהבהיר ביותר. יש יותר מציאות מהמציאות.

לא אוכל להבין את המשמעות כולה ואולי אפילו לא את חלקה - אך רצוני להכילה לא ינוח ולא ישקוט, על כן אמשיך במרדף.

אולי זו טעות בכלל, הדרך שבחרתי. אולי היא שגויה. אותו אופי, של בעל לב רחב, סלחן, שכואב לו רק כשהוא רוצה שיכאבלו, וששמח תמיד, שמחייך אנשים. האופי הזה מביא אותי לכשלון. אותם ערכים שנחשבים בעיני לנעלים בתחום שבין אדם לחברו ובין אדם לעצמו, הוכיחו שוב ושוב כמכשול בחלק הרומנטי, בחלק הפוסט-חברי, איפה שאמורים להיות רגשות ואמורה להיות מנגינה.

מוצא עצמי שבור לב בלילות, מנקה ומחטא את הצלקות והכאבים. מחניק את הבכי ואת הצחוק. לומד שאני שלם, עמוד איתן גדול וחזק. מבין שאין מה לעשות, חוץ מלהתאכזב ולהתגאות. להתמלא בחסרונות שלי, ואת הנקודות הטובות להציג בראש חוצות, על מצחי ודרך עיניי. אני רואה את עצמי. אני רואה את חוסר ההגשמה שלי. מן רגש של תיעוב עמוק כלפי עצמי - עצמי שהוא אדם טוב (ע"פ אמות מידה נורמטיביות) ובכל זאת נשאר לבדו, נבחן בעמידה איתנה אל מול השמיים והארץ והרוח והשמש, והקור חודר העצמות. נשאר לבדו כי אינו מספיק טוב למלא ספל אחר. אינו מספיק שלם להוות קן מגן ותומך, ואינו מספיק איש כדי שיוכל לומר שלאחת הוא לה.

ואולי, אין זה כי אין מי שתכילני?

מתמלא גאווה ותחושת משמעות. מתמלא רצונות לתת מעצמי עוד, ועוד ועוד ועוד. מנסה לא לוותר לעצמי, מנסה. מרגיש שאני יכול להוביל אך מוותר על כך, כי אין מקומי בראש, אני איני מספיק אני כדי להיות שם ושילכו אחרי.

שוב, הרגשה של איש קטן יותר, שלא מצליח להיות המשבצת שעליה מסתכלים. לא איכותי מספיק. אך למעשה, שיחת היום היא כמה שאתה איכותי, כמה שאתה טוב ושווה לאהבה. כמה שאתה אדיר ומוצלח ועצום. אתה נכנס לקונפליקט עם עצמך, שובר עצמות בשאלה - איך אני יכול?

איך אני מחייך וצוחק ושמח ומאושר, ומאוכזב אך רק קצת. איך נמצא שם הרצון התמידי לתת, עוד ועוד. מן תכלית שמלמעלה, שמסביב, שאין לי שום סיבה שלא לוותר על עצמי בשביל האחר. לתת לעצמי להאכל כדי שחבריי סביבי יהיו שבעים. להרגיש שלעולם אשאר לבד. לעולם אשאר מגדלור שמנסה להאיר את כל האוקיינוסים כולם, אך תמיד מוצא אפלה בקצה מאורו. להרגיש שהכוכב הנופל שלי, שראיתי רק אני ולא איש אחר מלבדי, הוא אותו כוח מתמוטט שמלווה את האישיות שלי בזמנים האחרונים. הזמנים האחרונים שמרגישים לי קשים, שמרגישים לי ריקים.

כמו כוס גדולה, שיש לה חור גדול אך לא נראה ממש קרוב לתחתית, ואני ממלא וממלא את הכוס ולא מבין למה היא נשארת ריקה, למה אין בכוחה לבוא למצב שישתו ממנה.

מחייך ושמח. מתמלא תקווה. מוצא נחמה במילים, מוצא אהבה בכתיבה. לובש את בגדי הבוקר, את בגדי החורף הצעיר, מסתכל על ידי שמקלידות כאילו הן יודעות משהו, ומחייך חצי חיוך של אושר. אושר תהומי. אושר אמיתי, שמלווה אותי תמיד, כמו כל בוקר, אושר.