"הכל זה לטובה, גם אם זה נראה עכשיו אחרת, תהיה לך אהבה..ה-ר-ב-ה יותר גדולה.."

טוב

אז בכמה מילים

היה קשה,עצוב,מעמיק, ממצא, כיף, וחוויה של פעם בחיים.

למי שחושב שזה לא הולך ביחד, אז זה כן.

אלה היו 8 ימים של לא להאמין למראות עיניי.

לא להאמין שבמקום שאני דורכת אנשים מתו.

להסתכל למעלה, על השמים הכחולים, מסביב עצים ירוקים, ולחשוב שכן, ממש כאן. לפני 63 שנים, תינוקות, ילדים בגילי וצעירים ממני. מבוגרים ממני וזקנים, פשוט איבדו הכל. נלקחו למחנאות ריכוז, עבודה, והנורא מכל-השמדה.

בלי לעשות שום דבר רע לאף אחד. בלי לפגוע. בלי להרוס.

נכנסנו כבני אדם ולא יצאו, ומי שהתמזל מזלו, יצא כמספר.

ללא אופי, בלי רצון. בלי חופש ביטוי. או חיים משל עצמו.

עשינו טקסים, לא שכחנו אותם לרגע, ולעולם לא נשכח.

שמענו עדויות. ראינו מיטות. ראינו בונקרים שהתחבאו בהם.

כנסיות, בתי כנסת.

רחובות. גטאות.

ראינו אין ספור תמונות, שמענו אין ספור סיפורים.

סיפורים שאתה עומד במקום שהם התרחשו, וחושב לעצמך אם זה אמיתי. אם אתה באמת שם.

לראות גדרות שמקיפות את המקום שבו הייתה משרפה.

את המקום ששם רצחו ילדים.

לראות כמות כלכך גדולה של שיער שנגזר לאנשים מגופם.

לראות כמות כלכך גדולה של נעליים.של סירים. של כלים.של בגדים.

למה? למה זה הגיע להם?

לראות הר. הר של 7 טון אפר.

אפר שלנו, של בני אדם. של אנשים כלכך תמימים שלא עשו כלום.

שבסה"כ הגיעו לכאן במטרה לחיות. להביא ילדים ולגדל אותם. ולא הספיקו לעשות זאת.

אבל מעבר לכל הדמעות שהיו שם [והיו!] היינו בשלושה קניונים, שגרמו לנו להעריך את מה שלנו יש.

[אם זה אוכל, כסף, בגדים, פלאפונים. הכל].

עשינו שיחות כל ערב, כדי לתמוך, ולקבל תמיכה. לשמוע אחד את השני. ולסכם את היום שהיה.

וחזרנו הבייתה אחרי טיסת לילה מטורפת ביותר שיעל חשבה שאולי לא נצא ממנה. אבל יש אלוהים בשמיים (:

אז שתהיה לכולכם שבת שלום.

ומשפט שעופר הקריא לנו ועדיצ הזכירה לי אותו שוב.

"the one who does not remember history is bound to live through it again"