|
כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
יוני 2009
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
Day one. אני מרגישה רוח של שינוי. האוויר נהיה מעט קל יותר לנשימה, ולו למספר שעות כל פעם.
זה לא באמת כואב פחות, אבל הצלחתי למלא את היום במספיק דברים, שרק עכשיו אני מתחילה שוב להתפרק. זה בסדר, הכל ע"פ הלו"ז שקבעתי לעצמי מראש, אין הפתעות בנושא.
אני ממשיכה לרפרש את האימייל שלי. אין לי מושג למה אני מחכה, אני כל כך הרבה יותר רציונלית מזה. (לא, לא באמת.)
האוניברסיטה, הדבר הכי טוב בחיים שלי כרגע, עושה עבודה נהדרת בלהסיח את דעתי. הרצאה עם המרצה האהוב ביותר, אפילו תחת תנאים מחפירים (מיגרנה + בוחן מזוויע) מוציאה ממני צחוק שאני כל כך צריכה כרגע. כמהה להרגיש משהו, כלשהו, שהוא לא הדקירה הנוראית הזאת שיש לי בלב נונסטופ מאז שהכל התחיל. בעצם, נגמר. טרמינולוגיה מזורגגת.
סוזאן בוייל מתנגנת ברקע בלופים כבר ימים. זה מצחיק, אבל איכשהו יצא שהיא עברה איתי את כל התקופה האחרונה הזאת. הקול שלה מרגיע את הכאב, ולו במעט. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל משהו בכנות שמאחורי השירה שלה עושה לי טוב. מוריד את סף הכאב למשהו נסבל. היא שרה על חלומות, גם על כאלה שלא יכולים להתגשם, ועל התחלות חדשות. וזו בדיוק הנקודה שאותה אני חייבת לקדוח בעצמי שוב ושוב. עכשיו, הרגע הזה, הוא רק נקודת ציון בתוך משהו כל כך הרבה יותר גדול. ממני, ממנה, מאיך שהחיים שלי נראים כרגע.
על כל סוף כזה יש התחלה חדשה איפשהו, גדולה יותר ובהירה יותר וטובה יותר מתמיד. אני היחידה שיכולה להביא את עצמי לשם.
ובינתיים, אני מעבירה את הימים בלעשות המון. זה קצת אירוני להיזכר במי שלימד אותי את הגישה הזאת, אבל היה שם הרבה היגיון. אני לא יכולה לתת לעצמי לשקוע לתוך המחשבות, כי אין לאן לצאת מהן. זה כרטיס חד-כיווני בעליל.
אני מרגישה שחשוב שאני אכתוב את הדברים האלה פה. אחרי הכל, הבלוג הזה ראה אותי בימים קשים בהרבה מזה. אם מישהו יכול לרגשות המתפרצים שלי, זה הבחורצ'יק ממש פה.
מחר דייט עם לימור באוניברסיטה. אני מרגישה שהיא נכנסה חזרה לחיים שלי בדיוק בנקודה הכי נכונה, אולי אפילו לשתינו. זה משמח אותי.
| |
|