|
 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
backtracking.
השבוע האחרון נראה פתאום כמו חודש. קשה לי לעכל שרק לפני שבוע התחיל כל העניין הזה.
הסְכֵמַה של העניינים מצטיירת כהגיונית לחלוטין-
השבירה הראשונית שהייתה בלתי אפשר להתמודדות,
ירידה במדרון תלול של רגשות מבולבלים ומה לא,
ייצוב, לקראת אמצע השבוע.
הייתי כבר במקום שבו אני מסוגלת לנשום יותר בחופשיות, להדחיק יותר טוב, להרגיש נפלא.
מה שלא היה צפוי במיוחד הייתה העלייה הדרמטית לקראת סוף השבוע,
ואני תוהה בדיעבד האם היא בכלל הייתה במקום.
זה היה סוף שבוע מופלא. קשה לי לתאר כמה מופלא בדיוק הוא היה, החל מהשעות הקטנות של חמישי בבוקר.
יום חמישי עצמו היה פשוט מהמם. זו הייתה תזכורת שיש דברים שאפשר לתקן גם אחרי הרבה, הרבה זמן,
וגם שיש דברים שבכלל לא דרוש להם תיקון, אלא רק דחיפה קטנה בכיוון הנכון.
פשוט להנות - לא תיארתי לעצמי שאני אהיה מסוגלת לדבר כזה בתקופה כל כך מכוערת.
לרגע לא חשבתי עליה לאורך כל היום הזה.
התרגלתי כל כך לשכשך רגליים בדרמה הנפשית הזאת שכשתפסתי את עצמי פתאום חושבת כל כך על עצמי,
זו הייתה הפליאה הגדולה מכולן.
ובגלל זה, הירידה שאני חווה כרגע כל כך קשה, באספקטים האלה.
אני נזכרת ששברון לב, גם אם מכוסה היטב בתחבושות, עדיין כואב בשנייה שאני נותנת לעצמי לחשוב עליו.
וזה מה שאני עושה, כמובן, כי כואב לי להרגיש קצת שמחה, מה אני יודעת.
אני מרגישה שההתקדמות שעשיתי בשבוע מבחינת ההתמודדות הפנימית שלי היא פנומנלית.
אני חושבת שאני יותר חזקה ממה שהייתי אי פעם, רגשית, פיזית.
קשה לי להעביר במילים בדיוק מה שאני מרגישה עכשיו.
זה כן סוג של "מנגנון התמודדות", צדקת כשאמרת את זה, אבל לפחות אני לא משלה את עצמי יותר?
כי יש דברים שאי אפשר לתקן, ויש דברים שלא כדאי לתקן,
מכיוון שאת טעמו של חלב שפג תוקפו אי אפשר להמתיק עם שום כמות של קוביות סוכר שבעולם.
אז אני ממשיכה לחיות כרגיל, ואני מקווה שזה מספיק, בינתיים. אני לא בטוחה מה עוד אני יכולה לעשות.
זאת נקודה קריטית בעבורי, המקום הזה עכשיו. יש לי הזדמנות נדירה לעשות כמה דברים שלא יכולתי לעשות עד עכשיו.
ואולי אני אופטימית מדי, ואולי גם על הדברים האלו פג התוקף -
אבל אני הולכת לתת את כל מה שיש לי,
להשקיע את כל הזמן (שאין כל כך) והמאמצים והכוח הנפשי, מה שיש ממנו, כדי לגרום לדברים האלו להתגשם.
גלגלי השיניים התחילו לזוז שוב.
משהו בתפיסה שלי השתנה,
יש לי ראיה מפוכחת יותר על דברים שחשבתי שהם יותר קיצוניים ממה שהם באמת.
בשביל עצמי, הפעם.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
