|
 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
Ultimate.
כי לפעמים צריך את הבעיטה האחרונה לצלעות גם הרבה אחרי שאת כבר על הרצפה, מסתבר.
שבוע שעבר היה סוג של פנומנלי שזה קצת מפחיד. ביליתי את רובו בלהדחיק שזה השבוע-לפני-השבוע-האחרון של שנת הלימודים. שזה, אגב, עכשיו.
וואו.
שנה שלמה, הא.
אני כל כך מחכה לשנה השנייה כבר שזה קצת כואב.
(בצורה טובה~)
ערב יפן שהתקיים ביום חמישי היה תופעה בפני עצמה. הייתי לחוצה ברמות בלתי אפשריות, אבל לראות את כל האנשים שהגיעו בקהל... אוי, אני נעשית קיטשית.
לראות בעיקר, אני אציין, את השורה האחת הזאת עם ארבעת האנשים הכי קרובים אלי ולדעת שהם באו בשביל לראות אותי מכל הקצוות המוזרים של הארץ (literally).... לרגע שכחתי שככה מערכת יחסים אמורה לעבוד. התרגלתי כל כך להתגעגע מרחוק שבמקום מסוים שכחתי שבמערכות יחסים מתפקדות, חברים אשכרה רואים זה את זה. זה היה מעבר למרגש, פשוט -
בשביל אנשים מסוימים, הפכתי שווה מספיק כדי להשקיע את הכמה שעות האלה.
אני מלאה ברגשות תודה כל כך עזים שאי אפשר לתאר במילים.
הערב שעקב לאחר מכן היה כיף בכל כך הרבה רמות. בשנים שלא הצלחתי למצוא את המקום שלי כשהיינו מסתובבות כולנו ביחד, ואני מתחילה להבין כמה דברים לגבי עצמי שלא הצלחתי לראות קודם לכן.
כי תכלס, כן, אני מסוג האנשים שמסוגל בצורה מאוד צלולה לבוא ולומר -
טעיתי.
זאת לא הייתה הכוונה שלי.
אני אנסה יותר טוב, להבא.
אני רוצה למצוא מחדש את המקום שלי בקבוצה הזאת שכל כך חשוב לי להיות חלק ממנה.
הייתי כל כך עסוקה בשנים האחרונות להיות תקועה בתחת של דבר אחד שלא שמתי לב לכל הדברים מסביב ש, אולי הם באמת לא מעניינים אותי באמת או מהווים לי אתגר אינלקטואלי או וואטאבר, אבל -
זה הדברים שהם שם - constant, הדברים שישארו איתי יותר מיום או יומיים או שנה - ואני כן רוצה להיות חלק אמיתי מהם, גם אם זה במחיר שבדברים מסוימים כרגע אני מרגישה בודדה, שאין לי עם מי לדבר עליהם -
יש גם תקופות כאלה, שאת צריכה ללמוד מחדש את האדם השני שאת עומדת מולו.
(שלא לדבר על קבלת הפנים המדהימה שקיבלתי בחזרה ל-LJ, פשוט. וואו, בסדר. וואו.)
הימים האחרונים נתנו לי ניצוץ של תקווה שלא היה לי כבר הרבה זמן, שכבר יותר מדי זמן חשבתי שאין טעם לנסות ולהציל, להביא אותי למקום שבו אני באמת רוצה אותי.
החשיבה שלי מתחילה להתמסמס משחור ולבן אל גוונים של אפור, והם כמה מהגוונים היפים ביותר שיצא לי לראות מימי.
כמות האנשים שאיחלו לי את כל משאלות לבי אתמול באמת, אבל באמת שהיממה אותי לחלוטין.
לדעת שהשפעתי, ולו במעט שבמעט, על אנשים כל כך רבים שבאמת כל אחד ואחד מהם חשוב כל כך בשבילי -
זה פנומנלי. אנשים מקהילה אחת, מקהילה שנייה, מהעבודה, מהלימודים -
זה כל מה שרציתי כל החיים שלי.
אז מה אם את השיחה שהכי רציתי לקבל, לא קיבלתי.
לא שאני מופתעת, כמובן, זה לא התחיל היום ולא אתמול.
אני אקח את המשקל הזה שיושב לי על הלב ואבנה ממנו משהו חדש, יפה בהרבה ממנו.
הכאב הזה יהפוך אותי לאדם הרבה יותר טוב ממה שאי פעם הייתי, בשבילי.
יום הולדת שמח.
~
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
