|
 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
היו שלום ותודה על הגאנדמים.
זה מרגיש משחרר וכואב, בו זמנית.
הדבר הזה, שהקמתי במו ידי, שכל כך רציתי שיהיה בצלמי,
מעולם לא הצליח להיות הדבר שרציתי שיהיה.
היו רגעים טובים, מהנים, ממלאי גאווה עצמית,
אבל לרוב פשוט הייתה תחושה של שחיקה כבר מהרגע הראשון.
כבר מההתחלה דברים לא הלכו כמו שצריך,
אנשים באו, ואנשים הלכו,
והם עשו את זה בכל הדרכים הלא נכונות.
היה טוב,
וטוב שהיה,
באמת באמת. אני לא סתם אומרת, כי אני חושבת שהצלחנו ביחד ליצור דבר מדהים, ארבעתנו,
למרות הקשיים ולמרות כל הבעיות.
המסע הזה היה ארוך, מתיש ומלא חוויות בעבורי-
פגשתי אנשים מדהימים שלא הייתי פוגשת ללא הארגון,
עברתי חוויות מכוננות שהשפיעו על אופן ההתנהלות שלי כאדם,
רכשתי כישורי ניהול שללא ספק ישרתו אותי להבא.
אבל עכשיו הגיע הזמן למסור את המושכות לידיים אחרות,
שבתקווה ימשיכו את החזון שלנו יותר טוב ממה שאנחנו הצלחנו.
הם מקבלים ארגון יד-ראשונה (מרופא? פרמדיק, כמעט) במצב טוב,
ואפשר לקוות שהם יטפחו אותו ויאכילו אותו כמו שצריך.
אני אמשיך לעשות דברים, בתקווה,
דרך הארגון או מחוצה לו,
כי אני אדם שחייב לעשות, אחרת אני מתחילה להתחרפן.
זה מתוק-מריר,
הסוף הזה שמגיע לצדו של סיום אחר, לא פחות קשה,
אבל אני חייבת לעצמי את החופש הזה
(נדמה לי שהרווחתי אותו ביושר).
יש כל כך הרבה אנשים שאני רוצה להודות להם,
אנשים שהפכו את הבייבי שלי, שלנו, למה שהוא היום,
שזה משהו לא רע בכלל, כך שמעתי.
עכשיו אפשר להתחיל להתרכז בדברים אחרים,
חדשים-ישנים שאני יכולה להריח את הפוטנציאל שלהם מקילומטרים.
תודה על הכל, ילד שלי,
על שנתיים מעניינות ומלאות להפליא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
