|
 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
לכודה בתוך העור של עצמי.
הקש האחרון היה הדבר המוזר ביותר מכל מה שחשבתי שהוא יכול היה להיות.
בחודשים האחרונים אני כל כך משתדלת, כל כך מנסה להיות משהו אחר בשבילם,
ופשוט - אני רק רוצה לפתוח את הפה ולומר את זה, יש לי כל כך הרבה מה לומר,
אבל אף אחד לא מוכן, לא רוצה,
לא מעוניין לשמוע.
ואני מרגישה כל כך אשמה לאהוב את הדבר הזה שאני אוהבת,
ולהעז לקוות שמישהו יהיה מוכן לדבר איתי, להקשיב, לומר משהו -
אבל אני רק מקשיבה, ולא מעזה לפצות פה,
כי זה לא רלוונטי יותר.
וזה כל כך קשה להתעניין בכל מה שהשאר מתעניינים, ולהתאמץ כל כך בשביל אנשים,
ושהם בכלל לא מעלים בדעתם לעשות את אותו הדבר בשבילי.
ואני לא רוצה בכלל לסוע ליפן,
ואני לא רוצה ללכת להופעה של אראשי,
ואני לא רוצה לקנות בגדים בהראג'וקו ולפגוש אנשים מהאינטרנט ולטייל באואנו,
ואני לא רוצה.
אני כל כך רוצה.
אבל אני מרגישה אשמה שאני בכלל מעזה לומר את המילה הזאת,
בכל מעזה לרצות משהו שהלך ולא יחזור,
ולקח איתו את כל השאר הדברים הטובים שהתלוו אליו.
אני רוצה להסתגר בחדר עם המחשב ולא לצאת מפה לעולם ולהעמיד פנים שאין עוד אנשים, בשום מקום,
כי זה הרבה יותר קל לחשוב שאני לבד במערכה מאשר שאף אחד לא רוצה להיות איתי שם.
זה מוזר,
שהדבר שהביא לי הכי הרבה אושר בשנים האחרונות, הפך להיות הדבר שמכאיב לי הכי הרבה, בנקודות הכי רגישות ופגיעות.
זה גם ככה היה אבוד מההתחלה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
