(ועצוב)

שבקצב הזה גם לא *יהיה* לה מושג, כי היא מבטיחה דברים באותו קצב שבו היא מנתקת אנשים מהחיים שלה - וזה קצב מהיר, ובר-חלוף.

ככל שהימים עוברים, הכאב נהיה קהה והחיים מתמלאים, לאט לאט, בתחליפים מוצלחים יותר. והכל באשמתה (בזכותה?), והסיפוק הקטן שלי נובע מזה שסביר להניח שהיא יודעת את זה.

ממשיכה הלאה. :)