|
כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
אוקטובר 2011
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2011
הקוד. באמת חשבתי שנהיה לנצח הפעם.
אני חושבת שהצלחתי לשים על זה אצבע - על הדבר הזה שמפחית אותי למשהו כל כך בסיסי וקטן כל פעם מחדש. זה העובדה שאני לא מסוגלת להתמודד עם השינויים האלה. לא מסוגלת להפנים משהו שמשתנה לי מול העיניים תוך יום, במיליון מעלות לשנייה.
זה התחיל אז, לפני שנתיים, ואני לא מצליחה לצאת מהלימבו הזה. כל קשר חדש נבחן בעין קפדנית, אבל אני שוכחת מהר מדי. יותר מדי. ואני נותנת להם להיכנס, והם לוקחים ומייבשים והולכים. אני לא מספיקה להבין איך, לאן, והם כבר לא שם.
תמיד חשבתי שטוב להיות עם רגליים על הקרקע, להתקדם אבל לזכור מאיפה באת. אתמול לרגע אחד, ובאמת שזה היה רגע אחד ולא יותר מזה, הרגשתי כל כך מאושרת. זה היה כמעט העתק מושלם של מה שהיה תקופה כל כך מדהימה. ואז כמו שהתחיל, ככה הוא נגמר, ומצאתי את עצמי בהווה - תאונת-הרכבת היפיפיה שנותרה ממני אחרי שהיא תלשה ממני את אחרון ניצוצות הבטחון העצמי, הערך העצמי, כל מה שהגדיר אותי במשך 24 שנים. באה, לקחה, הלכה. יש להם נטייה מוזרה לעשות את זה.
אולי אני בוחרת אותם בצורה מחורבנת. אולי אני פשוט באמת בן-אדם מאוס ולא רצוי כמו שהם גורמים לי להרגיש. אני רק יודעת שדי, באמת שאי אפשר להמשיך ככה. זה מעכל אותי מבפנים, מבחוץ, הבריאות הפיזית והנפשית שלי חוזרות למקומות לא נעימים בהיסטוריה ואני לא יכולה לתת לעצמי להגיע לשם, שוב.
אני רק צריכה דחיפה אחת קדימה. רק אחת, מדי פעם, ואני כבר ארים את עצמי על הרגליים. עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים בעבר... אבל הן מתמעטות, ואיתן פיסות השפיות האחרונות שלי. ואם אני אאבד אותן הפעם, אני באמת לא יודעת מה יבוא במקום.
רק קצת שקט נפשי.
| |
|