 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2008
Everything reminds me
"I've no intention of confessing today
I need to make distance a while
But miles don't make your image fade
They don't erase this secret smile"
| |
יעל.
לפני שמונה שנים קרסו החיים שלי בפעם הראשונה אי-פעם. מאז כמובן היו לי עוד הרבה התפרקויות אקראיות, אבל אני חושבת שאף אחת מהן לא הייתה קשה כמו באותו היום, לפני שמונה שנים. (ולא, זה לא רפרנס ציני לפיניקס רייט, זה פשוט יצא ככה.)
לאמא שלי יש אחות שקטנה ממנה ב-11 שנים, דודה שלי יעל. יעל הייתה אדם מאוד אקצנטרי ומיוחד עד כמה שאני זוכרת אותה. היא הייתה בחורה חיוורת ושקטה עם תחביבים מוזרים ומגניבים (ציור, אנגלית, שפות משונות) ואישיות שאת גבוליותה אפשר רק לשוות לזו שלי (ע"ע: לא הרבה). יעל בעיקר שמרה על אחותי ועלי כשהיינו קטנות. היא ציירה לי המון, כל הזמן, וממנה שאבתי כל טיפת יצירתיות שיש בי עד היום, and then some. לא הרבה אנשים יודעים את זה עלי, וזה מצחיק עד דמעות מכיוון שמעולם לא היה חלק יותר משמעותי בחיים שלי, אבל עד גיל 13-14 בערך הייתי מזוהה בחוג מכריי כ"הציירת". מאז ילדותי המוקדמת ציירתי המון, התנסיתי בהמון סגנונות שונים וזה היה כנראה החלק הכי מהותי במי שהייתי עד אז. לא יכולה לומר שהייתי טובה במיוחד, אבל היה שם משהו, כזה שעובר בגנים או שטות אחרת, orz.
בכל מקרה, כפי שכבר ציינתי, דודתי לא הייתה בדיוק אדם יציב נפשית. היא נטתה לדכאונות (אף פעם לא לידינו) ולאלוהים יודע מה, אבל היא הייתה אדם יחיד ומיוחד במינו. האדם החשוב ביותר בחיים שלי, ללא ספק, במיוחד באותן התקופות שאבא לא היה בבית ואמא הייתה מתוסכלת שאבא לא היה בבית ו, ובכן, אם מישהו אי פעם תהה למה אני לא אוהבת את אמא שלי במיוחד.
לפני בערך תשע שנים, כשהייתי בת 12, יעל החלה להיכנס לדת. עד אז היא הייתה אחד האנשים ה'תל-אביבים' האלה, עם החברים המגניבים והפאבים הקבועים וההומור הציני המהמם שלה שאפילו בגיל כזה יכולתי להבין. לא ברור לאף אחד איך או למה זה קרה, ורק בדיעבד כעת התחילו להיפתח בפני סיפורים שמעולם לא שמעתי קודם לכן על הפלות ואכזבות ודברים נוראיים שאיכשהו רק תרמו למצב הרעוע שבו היא שרתה.
לאט לאט היא התחרדה לנגד עינינו, ואם מישהו יבקש ממני לזכור כיום משהו מזה פשוט אין מצב שאצליח.
יום אחד היא הודיעה לנו שהיא מתחתנת, באותו היום, עם בחור שהכירה משידוך.
אין לי הרבה זכרונות מהחתונה. אני זוכרת שהיו שולחנות מופרדים לנשים ולגברים, ושהיא הייתה יפיפיה בעיני בשמלה שלה. הייתי במצב מאוד לא טוב וגמגמתי לעברה משהו על השיער שלה, והיא השיבה בלי להסתכל שעשו לה אותו בחב"ד. נדמה לי ששם נשברתי סופית ואת שארית החתונה לאחר החופה ביליתי מחוץ לאולם מתייפחת ונזופה ע"י אחותי שלא יראו אותי ככה. היה שם בחור אחד, לא קשור אלינו, שניסה לשכנע את אחותי לבוא לסמינרים ודברים של דתיים. מצחיק לחשוב שאין לו בכלל מושג אם מי היה לו עסק, הוונדליסטית הקטנה והשמאלנית הזאת.
מהרגע הזה ואילך האמונה שלי הלכה והתפוררה. זה היה עניין של שנים עד שהפכתי לאתאיסטית ושונאת דת. עם זאת זה לקח לי בדיוק חברה אחת טובה דתייה כדי להבין שמה שקרה ליעל לא קשור בכלל לדתיים, אלה שהם לא פנאטים עלובים שמפרידים משפחות ומשחיתים נפשות תמימות.
בסוף החתונה ניגש אלי 'בעלה' (ואני זוכרת כמה גדול הוא היה, שמן, ליד הצורה הקטנה והשברירית של דודה שלי) ואמר לי שישמחו לארח אותנו בביתם 'בכל עת'.
וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה (כמובן).
החודשים הראשונים היו הכי קשים. דודתי החליטה להתנתק מכל המשפחה, ואמא שלי בהתאם הדחיקה כל זכרון ממנה. עולות בי דמעות כשאני כותבת את זה כי על-אף שעברו הרבה שנים והזכרונות הטובים ממנה כבר התאדו, רק למחשבת שמה יש עלי אפקט כל כך גדול.
שנים רבות עברו מאז. לא לקח הרבה זמן מהרגע שבו היא נטשה אותנו לרגע שבו הפסקתי לצייר לחלוטין. זו לא הייתה החלטה מודעת כלל וכלל; לאט לאט היצירתיות והתשוקה שלי ליצירה הלכה וגוועה. ניסיתי להילחם בזה, לקחתי על עצמי פרויקטים ומטלות (כמו שאני עושה עד היום) כדי לעורר את הלהט הזה בשנית, אבל זה פשוט לא קרה. לאחר משבר חברתי נוסף בגיל 14 גם הפסקתי לכתוב כמעט לגמרי. כאילו הידיים שלי איבדו לחלוטין כל שימוש מלבד לסיכומים בהיסטוריה או משהו.
במקום מסוים, יעל הייתה יותר כמו אמא שלי מאשר אמא שלי. [הפסקת בכי ספונטנית, מצטערת על הקטיעה המעוותת]
לפני שבועיים יעל יצרה שוב קשר עם המשפחה של אמא שלי. אמרה שהיא רוצה לחדש את הקשר איתנו. היא עוברת עכשיו משהו קשה, לא בדיוק ברור לי מה, ולאן נותר לברוח מלבד לאלה שהיא ברחה מהם מלכתחילה. יש לה ילד עכשיו, בן שבע.
לפני כמה ימים אמא שלי התקשרה אלי לשאול משהו, וכששאלתי אותה איפה היא, היא השיבה 'אצל יעל'. שאלה אם אני רוצה לדבר איתה.
היא נשמעה כמו המורה שלי ליפנית, באופן אירוני. או שאני פשוט לא באמת זוכרת איך היא נשמעת ומה שיש לי בראש מזויף לגמרי.
גמגמתי. התגמגמתי. דיברנו קצת, לא מחייב. אני יכולה להישבע שאין לי שמץ של זכרון על מה דיברנו. הלב שלי דפק ובשנייה שניתקנו התחלתי לבכות כמו משוגעת לאחותי בטלפון.
עכשיו אחותי באה ואמרה לי שהיא הולכת, הזמינה אותי להצטרף. אמרתי שזה לא בסדר לתת לי הודעה כל כך קצרה מראש, שאני לא יכולה לעשות משהו כזה. ואז התחלתי לכתוב את הפוסט, ובאמצע [ראה הפסקה אקראית] אחותי נכנסה לחדר לבושה חצאית ארוכה וסווצ'רט והתחלתי שוב להתייפח.
...אין לי מושג איך לסיים את זה. אבל אם כבר venting, אין לי ממש מקום אחר ללכת אליו.
[הפסקה אקראית לשיחת טלפון עם דודה-של-אמא שהתקשרה לבדוק שלא חתכתי ורידים או משהו. שוין.]
| |
...זה שאני מופרעת, כבר אמרנו?
הזמנתי כרגע משחק פלייסטיישן ב-100 דולר ועוד 10 פיגרים בעוד 150 דולר (ארבעה פיגרים גדולים + סט של שישה קטנים יותר).
[למתעניינים - המשחק הוא של ג'ונג'ו רומנטיקה שנראה כמו dating sim אידיוטי שימכר לי את הצורה, והפיגרים הם - שניים של זאק, אחד לי ואחד לאבי, קלאוד, Fallen Angel!Flonne, סט של דיסידיה פיינל פנטסי - ואני עוד מחכה לתשובה של מוכר אחד מאוסטרליה לגבי פיגר שאני פשוט חייבת לשים את ידי עליו של רוזאלין מדיסגאיה 2.]
מ-מה לא בסדר איתי, בדיוק?
טוב זהו, לא קונים יותר כלום עד ינואר.
*הולכת לדפוק את הראש בריצפה*
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
