 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2009
מחכה לשיחת טלפון שלא תגיע.
שמעתי לא מכבר שיש לי פוקר פייס פנטסטי. זה מסביר כנראה איך אני יכולה ללכת שעתיים לעבודה, להסתחבק עם החברים ולחזור עם עיניים נפוחות שמחפשות לאן לפרוק את כל המטען הזה.
את לא טובה בסופים. גם כשאת זו שמביאה אותם, זה עדיין יוצר בך חלחלה ממשית שהיית יכולה להאמין שאת אולי חולה.
זה כואב. פיזית, את מרגישה שהלב שלך מכווץ ושהשרירים שלך מתוחים ושהכל כל כך, כל כך כואב.
יגון. מצחיקים אותך תמיד האנשים שמפרידים רגש מפיזיות, כי בתור מי שסבלה מחרדה מספיק שנים מהחיים שלה, ברור לך שזה בולשיט מוחלט.
יגון זה קצת כמו התקף חרדה. הגוף מתחיל לרעוד, הלב דופק בצורה לא סדירה במיוחד, את לא מפסיקה לחשוב לרגע.
ההבדל הוא, שתחת יגון את יכולה, מוכרחה לתפקד.
תחת התקף חרדה יש מה שנקרא 'נסיבות מקלות'. אף פעם לא נתת לעצמך להיות האדם שנופל תחת חרדה, תמיד הלכת ועשית משהו עם זה (ווהו כימיקלים).
לצערך, אין כדורים לשברון לב.
את יודעת שאת חזקה, ואת יודעת שתצאי מזה יותר מהר מהרבה אנשים אחרים.
אבל הלילה הזה הולך להיות הקשה ביותר מזה זמן רב.
ולא רק הלילה. החודש שהקצבת לעצמך הולך להיות בלתי נסבל. את תבכי המון, ולא תוכלי להתרכז בלימודים (כבר התחיל, אבוי לבושה), תפשלי בעבודה ותוציאי את כל הרגשות הלא נכונים על כל האנשים הלא נכונים.
וזה לא יהיה פייר, וזה לא יגיע להם, ואם אכפת להם מספיק - הם יתמודדו. את יכולה כבר לחשוב על אחת שלא משנה מה תעשי או תגידי לה, היא לעולם לא תעזוב את הצד שלך - מבלי להשליך אותך מגשר קודם לכן, כמובן, אבל מסתבר שיש לה סיבולת גבוהה לשטויות שלך מסיבה כלשהי.
את מרגישה כל כך בודדה כרגע. זה טבעי, אנושי, וואט-פאקינג-אבר, אבל זה יותר קשה כשהדבר הטוב ביותר בחיים שלך מתנפץ לך מול העיניים - ואין לך מה לעשות בנושא.
את לא אומרת את המילים האלו בזלזול.
כי את יודעת שניסית. ניסית הכל.
הבאת כוחות נפש ממקומות שלא ידעת שהיו לך.
שלחת את ידייך רחוק ככל שהגיעו - וזה לא היה מספיק רחוק.
האופק מתרחק ממבטך ככל שאת ממשיכה לכווץ את העיניים.
ואת יודעת שנתת את כל האהבה שהייתה לך לתת. את כל המשאבים שהיו לך לתת. שהיית נותנת גם את עצמך, את כל כולך, רק כדי לקבל קמצוץ מעבר למה שקיבלת.
ואת לא מספיקה, כרגיל. את מרגילה את האחרים למצב בו הם יודעים שממך הם יקבלו הכל, וכרגיל, הם מנצלים את זה. הם לוקחים את כל מה שאת נותנת, ויותר, ויותר, וכשנגמר - את נשארת לבד, פעורת עיניים, ולא מצליחה להבין מה השתבש.
זו תבנית בחיים שלך. את מכירה את עצמך טוב יותר מכל השאר, ואת יודעת שאת לא יודעת דרך אחרת לחיות.
את לא יודעת לתת פחות.
את לא יודעת לרסן את האהבה שלך. ואת מאדירה, ואת עושה סימפליפיקציה,
ואת נכוות,
ואת כואבת כאב של אלף אנשים.
ואת לא מבינה למה את לא מצליחה להפסיק לבכות.
"זה לטובה"
זה ברור מאליו.
אז למה פעם אחת, פעם אחת זה לא מצליח להקהות את הכאב שיש לך בחזה?
זה מרגיש כמו חור עצום ששום דבר לא יצליח למלא, לפחות לא בזמן הקרוב.
ואת נסגרת, כי גם זאת הדרך היחידה שבה את יודעת להתמודד.
כי את יודעת, את יודעת שאת הטעות הזאת, את אף פעם לא תצליחי לתקן.
את שוב תאהבי,
ואת שוב תתני יותר מדי מעצמך,
ושוב לא ישאר לך דבר.
ואת תשבי בשעות הקטנות של הלילה, בחדר לבד, כי אין לך לב להטריד את הבן-אדם היחיד שהיה יכול לתת לך כתף לבכות עליה, כי את מרגישה כל כך קטנה וטיפשה ואת מפחדת שאם היא תדע, היא תלך ביחד איתם ולא תחזור.
תבכי. זה הדבר שאת יודעת לעשות הכי טוב, אחרי הכל.
תמשיכי לבכות. ילדה קטנה.
ובעוד יום, או יומיים, או שבוע, את תקומי בוקר אחד ותדעי שזה נגמר, ושזה בסדר.
(ממש כמו הבוקר שבו פשוט הבנת מבפנים שאת הכדורים, את לא הולכת לקחת יותר)
ואת תתמתחי, ותשתי את הקפה של הבוקר, ותחזרי לרוטינה שלך, זאת שלמדת להעריך ולאהוב.
אולי תלמדי משהו מההתנסות הזאת, ואולי גם לא. ברגע שתצליחי לשלוף החוצה את הסכין (בתנועות סיבוביות שיכאיבו כמה שאפשר, שיזכירו לך כמה שיותר וכמה רחוק - שאת לא עושה לעצמך את זה יותר) הכאב יתעמעם, ואולי גם יעלם (לא לגמרי, אבל גם קצת זה יותר טוב מכלום).
אבל הלילה, תתני לעצמך להתפרק בכל צורה אפשרית,
כדי שכשיתחיל יום חדש,
תוכלי לעמוד למולו בגו זקוף, בראש מורם,
ולדעת שעשית ככל שיכולת.
וזה כל מה שיש.
| |
one breath at a time.
יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, וכל כך מעט זמן לפני העבודה, אז.
חודש. אני לא מרשה לעצמי יותר מחודש להיות ממוטטת ככה. יש לי 30 ימים מעכשיו להעמיד את עצמי על הרגליים, לשכוח, להדחיק, כל הדברים המוצלחים האלה. זה באמת לא מספיק חשוב כדי שאתאבל על זה כל כך. אני שלמה במאת אחוזים עם ההחלטות שלי, כתמיד.
בינתיים, להתרכז בלנשום (ובללמוד למבחן מחר אחה"צ, אבל זה כבר סיפור אחר).
מחר יתחיל שבוע יפיפה. :)
| |
יום.
בוקר, כזה אמיתי שמתחיל בשבע ושלושים בבוקר, אחד שאפשר מעכשיו להתעורר אליו עם כל הכוחות שבעולם (עייפות כרונית? פפפט). תה, סנדוויץ', רצה ללימודים. שיעור עם מסאקו, תענוג של ממש, הפסקה - קטיה-שרית-מור בקפיטריה של גילמן, כוס הקפה הראשונה מבין רבות (היא תמיד הכי טובה). להוריד דברים של אראשי, הטאליה, להעביר את הזמן בדאחקות, סידורים לערב יפן, אמא"י, אנשים. שיעור מבוא של סין-יפן, כל האנשים החדשים בחיים שלי שנדמה שבכלל היו שם כבר קודם לכן. מהלימודים לעבודה, אי קטן של מוזרות באמצע הקניון, מאיפה הביאו את כל האנשים המגניבים האלו בכלל. סיכום משמרת, מריצים בדיחות על אייפונים - והביתה.
הביתה.
דירה. יותר קרטונים מדירה, למען האמת. אבל אנחנו כמעט שם.
- - - -
לא הייתי צריכה לעשות את זה.
But damn if she didn't steal my breath away.
- - - -
ולפעמים, את צריכה להיות זו שמושיטה את היד, גם בפעם המאה.
(ולפעמים, אין כבר לְמה.)
- - - -
There's a reason not to want this,
but I forgot.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
