 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2009
סופו של עידן.
אם יש משהו לגבי,
אז זה העובדה שאני פשוט לא יודעת להרפות.
אנשים, מקומות, מצבים,
זו סוג של קומפולסיביות שסביר להניח שלעולם לא אצליח להיפטר ממנה.
גם אם אני כבר לא רוצה,
זה מפחיד אותי לתת לדברים להתמוסס.
להסתכל, בדיעבד,
ולא לזכור מה היה שם מלכתחילה
(אם בכלל).
החותם הזה, שאני כל כך כמהה להשאיר,
על אנשים, מקומות, מצבים,
הוא דבר הכרחי לקיום שלי
כמי שאני.
- - - - -
המסיבה האחרונה שאני מארגנת,
אירגנתי,
בשביל עצמי,
תהיה גם המסיבה האחרונה,
שאליה לא אגיע.
זה קצת חבל,
את\ה אומר\ת,
ואני מסכימה איתכם מעבר לכל צל של ספק.
נסיבות מחורבנות, אני מסכמת.
חבל.
(אפילו אני לא מזוכיסטית עד כדי להכאיב לעצמי בכוונה.)
- - - - -
אני מאמינה בלב שלם שאין דבר שאי אפשר לתקן בעולם הזה.
Now it's your turn.
| |
שתיים.
ובכל יום, השם שלך מצלצל לי זר יותר ויותר. כמו זכרון רחוק, מחיים אחרים, שאני לא מצליחה לזהות מאיפה הגיע, ובכלל.
שיר עצוב מעלה בי תחושה של פספוס, ואני מכריחה את עצמי לדחוף אותה חזרה לתחתית ממנה הגיעה, אך לא לפני שאני נותנת לעצמי כמה דקות להתעטף בתחושה הזאת. אני חושבת שאני צריכה את העצב התהומי הזה כדי לזכור שאני עדיין מרגישה משהו ברמות האלו, רגע לפני שזה יעלם לחלוטין.
אני חושבת על הזיוף הגדול, ועל איך שזה היה משחק בעבורך מהרגע הראשון ביותר, והמילים ננעצות לי בבשר כמו סכינים. אבל שום כאב פיזי לא ישתווה לזה, גם אם היית חותכת אותי שוב ושוב בנשק אמיתי.
המילים שלך, שמעולם לא היו, והמילים שלי, שמעולם לא הגיעו לאן שרצו להגיע. מנגנוני הגנה מתוחכמים, איפה שמעתי את זה קודם? היא לימדה אותי את כל מה שאני יודעת על דפיקות רגשית, לא תוכלי עליה גם אם תנסי (ונדמה שניסית היטב).
בקרוב אשכח גם ממך.
Either way.
| |
Ultimate.
כי לפעמים צריך את הבעיטה האחרונה לצלעות גם הרבה אחרי שאת כבר על הרצפה, מסתבר.
שבוע שעבר היה סוג של פנומנלי שזה קצת מפחיד. ביליתי את רובו בלהדחיק שזה השבוע-לפני-השבוע-האחרון של שנת הלימודים. שזה, אגב, עכשיו.
וואו.
שנה שלמה, הא.
אני כל כך מחכה לשנה השנייה כבר שזה קצת כואב.
(בצורה טובה~)
ערב יפן שהתקיים ביום חמישי היה תופעה בפני עצמה. הייתי לחוצה ברמות בלתי אפשריות, אבל לראות את כל האנשים שהגיעו בקהל... אוי, אני נעשית קיטשית.
לראות בעיקר, אני אציין, את השורה האחת הזאת עם ארבעת האנשים הכי קרובים אלי ולדעת שהם באו בשביל לראות אותי מכל הקצוות המוזרים של הארץ (literally).... לרגע שכחתי שככה מערכת יחסים אמורה לעבוד. התרגלתי כל כך להתגעגע מרחוק שבמקום מסוים שכחתי שבמערכות יחסים מתפקדות, חברים אשכרה רואים זה את זה. זה היה מעבר למרגש, פשוט -
בשביל אנשים מסוימים, הפכתי שווה מספיק כדי להשקיע את הכמה שעות האלה.
אני מלאה ברגשות תודה כל כך עזים שאי אפשר לתאר במילים.
הערב שעקב לאחר מכן היה כיף בכל כך הרבה רמות. בשנים שלא הצלחתי למצוא את המקום שלי כשהיינו מסתובבות כולנו ביחד, ואני מתחילה להבין כמה דברים לגבי עצמי שלא הצלחתי לראות קודם לכן.
כי תכלס, כן, אני מסוג האנשים שמסוגל בצורה מאוד צלולה לבוא ולומר -
טעיתי.
זאת לא הייתה הכוונה שלי.
אני אנסה יותר טוב, להבא.
אני רוצה למצוא מחדש את המקום שלי בקבוצה הזאת שכל כך חשוב לי להיות חלק ממנה.
הייתי כל כך עסוקה בשנים האחרונות להיות תקועה בתחת של דבר אחד שלא שמתי לב לכל הדברים מסביב ש, אולי הם באמת לא מעניינים אותי באמת או מהווים לי אתגר אינלקטואלי או וואטאבר, אבל -
זה הדברים שהם שם - constant, הדברים שישארו איתי יותר מיום או יומיים או שנה - ואני כן רוצה להיות חלק אמיתי מהם, גם אם זה במחיר שבדברים מסוימים כרגע אני מרגישה בודדה, שאין לי עם מי לדבר עליהם -
יש גם תקופות כאלה, שאת צריכה ללמוד מחדש את האדם השני שאת עומדת מולו.
(שלא לדבר על קבלת הפנים המדהימה שקיבלתי בחזרה ל-LJ, פשוט. וואו, בסדר. וואו.)
הימים האחרונים נתנו לי ניצוץ של תקווה שלא היה לי כבר הרבה זמן, שכבר יותר מדי זמן חשבתי שאין טעם לנסות ולהציל, להביא אותי למקום שבו אני באמת רוצה אותי.
החשיבה שלי מתחילה להתמסמס משחור ולבן אל גוונים של אפור, והם כמה מהגוונים היפים ביותר שיצא לי לראות מימי.
כמות האנשים שאיחלו לי את כל משאלות לבי אתמול באמת, אבל באמת שהיממה אותי לחלוטין.
לדעת שהשפעתי, ולו במעט שבמעט, על אנשים כל כך רבים שבאמת כל אחד ואחד מהם חשוב כל כך בשבילי -
זה פנומנלי. אנשים מקהילה אחת, מקהילה שנייה, מהעבודה, מהלימודים -
זה כל מה שרציתי כל החיים שלי.
אז מה אם את השיחה שהכי רציתי לקבל, לא קיבלתי.
לא שאני מופתעת, כמובן, זה לא התחיל היום ולא אתמול.
אני אקח את המשקל הזה שיושב לי על הלב ואבנה ממנו משהו חדש, יפה בהרבה ממנו.
הכאב הזה יהפוך אותי לאדם הרבה יותר טוב ממה שאי פעם הייתי, בשבילי.
יום הולדת שמח.
~
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
