 כינוי:
Pink_Tofu בת: 37 MSN:
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2009
אז זהו זה?
היה הרבה פחות אנטי-קליימטי ממה שחשבתי שיהיה.
הו וול, הכל לטובה. :)
(מחכה לחזור מיפן מחודשת ורעננה ומלאת יוזמה וחיות. פףף, כן בטח.~)
| |
אולי זאת אני.
ובאמת שאני מנסה לא להיתפס לתקוות שווא,
אבל תמונה אחת או מבט אחד או זכרון אחד,
ואני צריכה בכוח להזכיר לעצמי ש - לא.
זה לא ייתכן,
כי כבר עברנו את זה פעם אחת,
(פעמיים, או חמש, או עשרים מיליון),
וזו אף פעם -לא- הייתי אני.
תמיד -
מישהי אחרת,
יותר מפוכחת, פחות פחדנית,
(סביר להניח שפחות יפה או מוצלחת או בכלל שווה משהו, אבל נו, בחיים צריך להתפשר)
אבל פנטזיה זו פנטזיה,
ורגש אי אפשר להכחיש במשך יותר מדי זמן
(וניסיתי, וואו, איך ניסיתי - אולי עדיין מנסה, שיהיה).
וזה הגיוני,
כי אם אני לא יכולה להשלים איתי - מי יוכל.
ואני חושבת על האף החמוד הזה כשהוא מתקמט בחוסר שביעות רצון משעשעת,
ועל העיניים הגדולות והכהות שמעולם לא הצלחתי להפסיק לטבוע בהן,
ועל הריח הזה שלא יכולתי לקבל מספיק ממנו -
וזה כל כך רחוק,
חיים אחרים לחלוטין,
ואני לא מצליחה להפסיק להיות מכורה אליהם (אלינו?),
ולחזור, שוב, ושוב,
אבל רק במחשבות -
כי אחרי הכל, זה כל מה שנשאר מאיתנו.
מזל שלפחות בבלוג שלי אני יכולה להיות קצת אגואיסטית (וכנה, הנה משהו שאני לא עושה הרבה),
כי אם הייתי צריכה לשמור את הכל בפנים כנראה שהייתי מאבדת את מעט השפיות שעוד נותרה לי.
(איזה כיף להעמיד פנים שעכשיו הכל אחרת, הו הו.)
| |
לכודה בתוך העור של עצמי.
הקש האחרון היה הדבר המוזר ביותר מכל מה שחשבתי שהוא יכול היה להיות.
בחודשים האחרונים אני כל כך משתדלת, כל כך מנסה להיות משהו אחר בשבילם,
ופשוט - אני רק רוצה לפתוח את הפה ולומר את זה, יש לי כל כך הרבה מה לומר,
אבל אף אחד לא מוכן, לא רוצה,
לא מעוניין לשמוע.
ואני מרגישה כל כך אשמה לאהוב את הדבר הזה שאני אוהבת,
ולהעז לקוות שמישהו יהיה מוכן לדבר איתי, להקשיב, לומר משהו -
אבל אני רק מקשיבה, ולא מעזה לפצות פה,
כי זה לא רלוונטי יותר.
וזה כל כך קשה להתעניין בכל מה שהשאר מתעניינים, ולהתאמץ כל כך בשביל אנשים,
ושהם בכלל לא מעלים בדעתם לעשות את אותו הדבר בשבילי.
ואני לא רוצה בכלל לסוע ליפן,
ואני לא רוצה ללכת להופעה של אראשי,
ואני לא רוצה לקנות בגדים בהראג'וקו ולפגוש אנשים מהאינטרנט ולטייל באואנו,
ואני לא רוצה.
אני כל כך רוצה.
אבל אני מרגישה אשמה שאני בכלל מעזה לומר את המילה הזאת,
בכל מעזה לרצות משהו שהלך ולא יחזור,
ולקח איתו את כל השאר הדברים הטובים שהתלוו אליו.
אני רוצה להסתגר בחדר עם המחשב ולא לצאת מפה לעולם ולהעמיד פנים שאין עוד אנשים, בשום מקום,
כי זה הרבה יותר קל לחשוב שאני לבד במערכה מאשר שאף אחד לא רוצה להיות איתי שם.
זה מוזר,
שהדבר שהביא לי הכי הרבה אושר בשנים האחרונות, הפך להיות הדבר שמכאיב לי הכי הרבה, בנקודות הכי רגישות ופגיעות.
זה גם ככה היה אבוד מההתחלה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
