כבר הרבה זמן שאני מנסה לכתוב לך את זה. כן, כבר כתבתי עלייך. לא מעט, אפילו, בדרכים כאלה ואחרות. אבל לא יצא לא להגיד לך את מה שלא נאמר. את יודעת שאני לא מאלה שמאמינים שאת יכולה לשמוע, אבל עברו שנים ואת עדיין איתי, מציצה מדי פעם ועולה בשירים שאני שומע או במשהו שמישהו אומר שמזכיר לי אותך, למרות שאני כבר מתחיל לשכוח באיזה אופן בדיוק, הרי הייתי אז ילד ודפקתי את המוח הרבה, גם כדי לשכוח. אותך, במשך כמה שנים. לא שאפשר לשכוח מישהי כמוך, אבל כן, ניסיתי, אני מתבייש ולמרות זאת מודה, ניסיתי לשכוח. את היית האדם הראשון אליו התקרבתי באמת, היחידה שהייתה לה משמעות. החברה-הכי-טובה הראשונה שלי. היו הרבה אחרייך, אולי יצא לך לראות אם בדקת מה קורה איתי, אם זאת אפשרות עבורך לבדוק בכלל. כל מה שלמדתי על איך להתנהג לאנשים בכלל ולבחורות בפרט, למדתי ממך. נכון, השיעורים לא היו מוצלחים תמיד והרבה ממה שעשית נאלצו לתקן אחרי שהלכת, אבל בזכותך פחות או יותר התחלתי ממש לתקשר באופן פעיל עם הסביבה, לבנות קשרים חברתיים לא-וירטואליים. הראשונה שטרחה לדבר איתי על דברים אמיתיים ולא חלולים, קשים ככל שיהיו. אמנם זה היה הכרח שנבע מלהכיר אותך, אבל שנינו ידענו שאני לא חייב להכיר אותך ושזה עושה לי רק טוב. אמנם זה לא עשה לך הרבה טוב, להכיר אותי, אבל מצד שני לא היו הרבה דברים שעשו לך טוב כבר כשהכרנו, אז אני לא חושב שזה היה תלוי בי. וגם, אני מרשה לעצמי לקוות שלקראת מה שקרה לפחות ראית טיפה הנאה חסרת עכבות איתי, גם אם לרגעים מאוד קצרים. נראה לי שכן. אבל קשה לדעת איתך. הרבה פעמים האשמתי את עצמי שאני מנסה למצוא לך תחליף, עם לא מעט אנשים. רוב הפעמים זה גם היה נכון. למרות כל הפגמים שלך (והיו, למרות שלא יפה לדבר סרה במתים, את יודעת שהיו) היית האידיאל האנושי בעיניי במשך המון זמן. כמו שלימדת אותי, אני עדיין שופט אנשים לפי איך שהם מתייחסים אליי ולא לפי יחסם לזולת. זה משרת את האינטרסים שסיכמנו עליהם, שהם עדיין הקווים המנחים הכלליים שלי בהתנהלות שלי מול החיה האנושית. אני חושב שהיית נהנית מכישורי השיחה שלי. פיתחתי את היכולת שלי להיות נבזי לרמות שהיית יודעת להעריך. אמנם אני משתמש בזה פחות לאחרונה, אבל זה כי אני מתקשר עם נורא מעט אנשים לא מוכרים, בהתאם לרעיון הכללי כפי שהוא זכור לי. בנית אצלי חומות ששירתו אותי נאמנה במשך שנים וחשוב לי לעשות מה שאפשר כדי שתדעי שלמרות שחלקן התמוטטו לאבק מזמן או שלא כל כך מזמן, החלקים החשובים עדיין שם. אני עדיין זוכר מה מסוכן ומה לא ובודק דברים כמו שלימדת אותי. אולי זה בריא רק בחצי מהמקרים אבל זה עבד בשבילנו, נכון? בטח היית מרביצה לי אם היית שומעת שכבר שנה וכמה חודשים לא התעסקתי ברצינות עם אמנות. זה חסר לי כל כך ששורף לי ומגרד בידיים רק מלחשוב על זה אבל כלום לא יוצא. ואם יש לך יד בזה איכשהו, אני מתחנן, תסדרי לי קצת השראה. תמיד היית מוצלחת בזה. אמרת פעם שאת לא המוזה שלי, אבל יש לך איתה דיבור, או משהו בסגנון, תסלחי לי אם טעיתי בניסוח. אף פעם לא היית מוצלחת מדי בלקדם אותי לפעולה, זה בדרך כלל היה הפוך, אבל הוצאת ממני את המיטב בכל מה שקשור לאמנות. הפסלון שהיה לך בתיק זה הדבר הכי מוצלח שיצא מהאבצעות שמקלידות כרגע. הציורים שציירתי בזכותך היו עילוי לכל דבר ועניין, עד כדי כך שקשה להאמין שציירתי אותם, כשאני מביט באלו ששמרתי, סקיצות גרועות ועלובות שלא משקפות כלום. בזכותך ובגללך התבגרתי המון ואחרי שהכרנו לא הפסקתי להתחבר לאנשים הכי הזויים שמצאתי. בהתחלה כולן היו צל שלך. זה השתנה לפני כמה שנים והיום אני רואה דברים בצורה עצמאית יותר, משתדל (ומצליח לרוב) לא לעשות השוואות לא בריאות שאני בטוח שהיית מתעבת. למדתי בדרכים-לא-דרכים שזה פשוט לא במקום לעשות השוואות, כי אי אפשר, כי אסור. זוכרת את הקטע שלי עם מספרים? איך אני תמיד שוכח כל מה שקשור בהם? אז כמו שאת יודעת, זה לא מפריע לי יותר, מלבד בנקודה אחת. אני לא זוכר מה התאריך שלך. אין לי מתי להדליק נר. אין לי כלום חוץ ממחשבות שרודפות אותי. אני יודע שלא אזכר לעולם, שלוש שנים עבדתי כדי למחוק את היום ההוא מהראש שלי לפני שהבנתי שזה לא עובד ככה, שאת ראויה ליותר, שאולי אני היחיד שאזכור באמת פן כלשהו של מי שהיית. זה, בעיניי, אחד החטאים הגדולים ביותר שלי. בגללי אין לך תאריך, כי ברחתי ולא התמודדתי, רק שבפעם ההיא זה באמת היה אסור. אבל זה קרה כמו שזה קרה. רצות לי בראש קלישאות בנוגע לזמן כמושג מופשט בחיינו. אין טעם לכתוב אותן. את יודעת איך זה עובד. דרך אגב, טעית בנוגע לשפה העברית. היא ממש לא דלה, הצרה היא שעושים לה עוול בכל הנוגע לשימוש יומיומי, כולם ללא יוצא דופן. כשפה כתובה העברית היא אוצר, בלי שום הגזמה. אבל אני עדיין מעדיף מוזיקה באנגלית. היו לי הרבה אנשים שהיית שמחה שהכרתי, כנראה גם שמחה להכיר. אני לא אגיד שחבל שלא הכרת, כי בלעדייך כנראה לא הייתי מגיע לליבם של סרקסטים חובבי מדון שכאלו. כאמור, היית שמחה שיש לי חברים מהסוג שלנו. אני מתגעגע אלייך. בעיקר, יותר מהכל, השארת אצלי תחושות של החמצה ופספוס. אני מבין היום שהתקוות שהיו לי לגבייך לא היו מציאותיות ביחס למצב ולנסיבות, אבל אז לא היו לי כלים להבין את זה ובאמת האמנתי שאני עוד עשוי להציל אותך. בהתחלה האשמתי את עצמי על זה שלא הצלחתי. אחר כך כעסתי עלייך שנתת לי להאשים את עצמי והשארת אותי לבד עם כל החרא. לקח לי קצת זמן, שלוש שנים אם בא לך להתקטנן על דברים שוליים, להתמודד עם כל זה וכשהתחלתי הבנתי שהתהליך שעשיתי עם כל מה שקרה איתך היה שבלונה פסיכולוגית אבסורדית, מהסוג שכנראה היית מצביעה עליו וצוחקת את הצחוק האמיתי יותר שלך. זה מדהים כמה אפשר לשכוח אדם שהיה חלק ממך לכל דבר ועניין. איך הזמן באמת מקהה את כל התחושות וכל זה. לפעמים קצת נמאס לי להתגעגע וזה גורם לי לייחל שניפגש שוב באיזו דרך לא מציאותית בכלל. בגללך ובזכותך אני מרשה לעצמי להאמין בדברים מופרכים להחריד. כי אני מתגעגע אלייך. זה בעצם כל מה שרציתי לומר. למעשה, זה כל מה שאמרתי, רק בניסוחים מגוונים מאוד. כשבאמת לא היה בי שום דבר טוב, הוצאת ממני את המיטב. את הכי רע. תודה שנתת לי להכיר אותך. אני חושב שתמיד אתגעגע, יודע שלא אשכח אותך גם אם אנסה (וניסיתי) ומחכה לך באיזה מקום בפינה של הנפש שלי ששמור רק לך גם אחרי כל השנים האלה. אני לא בטוח למה זה יצא דווקא עכשיו, פתאום ובלי קשר לכלום. אין משהו מיוחד בהיום ודווקא לא היה משהו שהזכיר לי אותך בצורה מוחשית מדי בשבוע האחרון, אני מודה. אבל זה היה חייב לצאת מתישהו. טוב מאוחר מאשר אף פעם וכל זה. אז זהו. שלך, אביב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
