מסטיק בטעם קולה

לוסייה ידעה שהוא אוהב אותה רק מאיך שהביט בה בפעם הראשונה, עם עיניו הגדולות ומלאות החלומות. למרות שהייתה קטנה ממנו בשתיים עשרה שנים הרגישה צורך בלתי מוסבר לחנך אותו ולהראות לו שהעולם שאנו חיים בו הוא הרבה יותר מסובך ואפילו אפל מכפי שחשב.

גם הוא אהב אותה. אהב את הדרך החיננית שבה צעדה לאורך הרחוב, אהב את הדרך שבה התנפנה שמלתה האדומה ברוח, אהב את חיוכה.

רק דבר אחד עמד ביניהם, וזה אפילו דבר שלא עמד באופן פיזי בעולם. הדבר היחיד שיכל למנוע את אהבתם היה דבר גדול מאוד, שרבים התפעלו ממנו, ורבים ראו בו תקווה גדולה. וזאת משום שהאדם שראה בו את התקווה הכי גדולה היה לא אחר מאשר אהובה של לוסייה.

לאהובה של לוסייה היה חלום. אמנם, לוסייה חשבה שזהו חלום סתמי, אך הדבקות שבה רדף אחריו הייתה הדבר שגרם לה לראות בו משהו אחר מלכתחילה, וכנראה גם הדבר שגרם לה להתאהב בו נואשות.

אהובה של לוסייה רצה לבנות את המבנה המפואר והיפה ביותר שידעה האנושות; ומטרתו? פשוט להיות בנוי.

"אנשים צריכים לראות שגם ארכיטקטורה של קיר היא דבר יפה." היה אביו תמיד אומר לו כאשר העביר אליו את הידע שלו באדריכלות. ואהובה של לוסייה תמיד סבר שהוא צודק. זה היה חלומו - לבנות מבנה רק כדי שיהיה מבנה. מבנה שאליו אנשים יכנסו ופשוט יתפעלו מאיך שהוא בנוי ואיך שהוא נראה. הוא גם רצה שיקיף אותו גן יפה ומושקע אשר יהיה פשוט תאווה לעיניים.

כבר באמצע תהליך הבנייה היה ניתן לראות כי משהו יפהפה נוצר על חלקת האדמה של האדריכל. הבנאים והעובדים ששכר עבדו במרץ וברצון והאווירה באתר הבנייה הייתה משפחתית ומרגיעה.

עוברי אורח היו משתאים ליד המבנה, נושמים עמוק, כאילו כדי לקלוט את הכל פנימה, לעכל את היופי שבו עיניהם חוזות ולנשוף את האוויר החוצה באיטיות. מתרפקים על התחושה שמילאה את חזם.

כשלא חשב על לוסייה היה האדריכל חושב על המבנה. מבנה טהור, אך צבעוני. צנוע, אך יפהפה.

כשלא חשבה על האדריכל הייתה לוסייה חושבת על הגן של המבנה. אהבה פרחים וצמחים ואת הצבע הירוק. אביה היה איש עשיר ואמיד שהחזיק בבעלותו גן גדול ומושקע שאנשים מכל הסביבה היו נוהגים לבקר בו ולהתפעל. לוסייה בילתה את רוב ילדותה בטיפוח הגן ביחד עם הגנן המשפחתי, אהבה לערום עם המעדר. אהבה את ריח האדמה על אצבעותיה בסופו של יום. אהבה לחוש את הזיעה ניגרת במורד גבה כשהרוח נשבה וקיררה אותה כשהוציאה עשבים שוטים.

אך כשביקשה לוסייה לעצב את הגן של האדריכל הוא סירב. לא כי לא רצה זאת, לא כי לא האמין בה. לא ולא. האדריכל סירב כי לא יכל לשכור אותה. הבעיה הייתה שלוסייה הייתה אישה. וכידוע, לאישה מותר רק לעבוד במטבח או להיות מורה. אסור לה בתכלית האיסור לעבוד, ובטח שלא על פרוייקט גדול ומושקע שכזה.

האדריכל ניסה להסביר לה שאין לו בעיה עם כך שהיא אישה, ההפך, זו התכונה שהוא הכי אוהב בה. אך לוסייה חדלה מלהקשיב.

היא ידעה שהצדק עימו. הסיבה היחידה שהורשתה לעבוד את הגינה בבית אביה היא רק משום שגדר עבה וגבוהה הקיפה את הגן ואיש לא יכל לראות אותה עובדת. אביה תמך בה תמיד, זה נכון, אך גם הוא עיקם את פניו כשראה אותה יוצאת לעבוד עם מכנסיים.

היא גם ידעה שהגנן נתן לה לעזור רק משום שאביה היה האדם שהאכיל אותו ושאם לא כן לעולם לא היה מגלה את סודותיו ליצור כה נחות כמו אישה.

הימים עברו ולוסייה לא קיבלה את מבוקשה. מנועה הייתה מלעזור.

האדריכל התנהג אליה בסבלנות, אהב אותה בכל ליבו. נתן לה לייעץ לו בערבים, כשטיילו רק שניהם לאור הירח מחובקים וצמודים. אך בשעות אלו ללוסייה לא היה אכפת אם יהיה גן של צבעונים אדומים או כחולים, הייתה עסוקה בחום גופו מוקרן עליה ובחזו המוצק ששימש לה בית.

אך בכל ערב לאחר שהיו נפרדים הייתה לוסייה מצטערת שהיא לא עזרה לו קצת יותר, או מעבר לזה, שהיא לא התעקשה שיקבל אותה לעבודה, אפילו בסוד. אך האדריכל סירב. הוא לא רצה שיחרימו את הדבר הכי גדול שאי פעם עשה בחייו רק משום שלא עשה אותם לפי הספר.

ברור, הוא היה שמח לעזור ללוסייה, אך אם הוא יתן לה לעשות את זה הוא יהיה בין מקדמי המהפכה, אותם גברים נאורים שטוענים שלנשים מגיעות זכויות יתר ממש כמו הגברים. הוא לא רצה שפרוייקט חייו יהיה קשור במעמד האישה. לא ולא. פרוייקט חייו צריך להנציח את שבה לעשות: פרוייקט חייו צריך להיות המבנה המפואר ביותר שעומד כמבנה בפני עצמו.

ערב אחד צעדו השניים בגן ליד האחוזה של משפחתה של לוסייה. האדריכל החזיק את ידה הרכה, מרגיש את פרקי אצבעותיה מלטפות של שלו, וחייך לעצמו. ידו השנייה גיששה במורד בגדיו עד אשר הרגישה בקופסא זעירה בכיס חולצתו. זה היה הערב שבו האדריכל הציע ללוסייה נישואין.

לוסייה קפצה מאושר, לא רצתה איש מלבדו. אך כבר בערב זו המבנה עמד ביניהם.

לוסייה רצתה להתחתן בפרוייקט חייו של בעלה לעתיד. "בוא נתחתן שם!" היא התנשפה בהתרגשות, דימיינה עצמה הולכת בשמלה לבנה במרכזו של האולם הגדול היפה ביותר שידעה האנושות.

האדריכל מיד סירב, "המבנה חייו להישאר טהור. אסור לעשות שם טקסי חתונות, אסור לעשות שם שום דבר. הוא פשוט צריך להיות בנוי." הוא טען נחרצות.

לוסייה רצה בוכה לביתה.

יחסיהם של האדריכל ולוסייה הגיעו על סף תהום. שניהם ידעו שהם רוצים להתחתן, אהבו אחד את השנייה ללא גבולות, אך ביניהם עמדו 13 דונם שהיו פרוייקט חייו של האדריכל. 13 דונם שלמים.

האדריכל ניסה להסביר לה שאסור להם להתחתן שם, כי אם יעשו זאת עוד אנשים ילכו בעקבותיהם, ואז אנשים ישכחו את הארכיטקטורה היפה שלו ויתייחסו אל המקום כמקום מפגש חברתי.

"אבל זה בדיוק העניין, רק אנחנו נתחתן שם, רק אנחנו וזה הכל." היא אמרה. המחשבה על מקום חתונתה כמקום חתונתה בלבד ריגשה אותה.

האדריכל היה בשלו, "אי אפשר לעצור אנשים מלהתחתן שם אם אנחנו נתחתן שם. אם לא עכשיו, אז אחרי מותנו. זה אמור להיות מקום נצחי, לוסייה. המקום הנצחי שלי." הוא אמר.

"והנישואין שלנו הם לא נצחיים?" שאלה לוסייה בעקשנות.

האדריכל אולי לא הבין את לוסייה, אולי הוא לא ראה את היופי שבלהתחתן בדבר היחיד שעומד בין היחסים שלהם ולהיטיב עימו כדי להפוך את נישואיהם לדבר טהור יותר, אך למעשה לוסייה לא הבינה את האדריכל.

הוא הקדיש את חייו לשלושה עשר הדונם האלו. הוא אהב את המקום הזה כאילו היה ילדו. זה היה הפרוייקט שלו, משהו שאין כמותו, הדבר שמחזיק אותו ברגעים הקשים. הם החלום שלו. הדרך שלו לחיות לאחר מותו, חתום על המבנה הכי מפואר והכי יפה שהאנושות ידעה מעולם. כדי שבעוד מאה שנים אנשים ייכנסו אליו ויתפעלו מגאונותו של מבנה זה.

הוא ראה את ילדיו מתפארים בפני ילדיהם ואת נכדיו מתפארים בפני ילדיהם שלהם על כך שאבי סביהם תיכנן ובנה את האגדה הזו. והם ישמחו. "אלו הם נישואים נצחיים." אמר לעצמו.

הריב נמשך עד אשר לוסייה החליטה יום אחד לבקר את האדריכל באתר הבנייה. בידיה החזיקה סל של מטעמים. אך, בדרך אליו נפלה אל תוך בור שהיה פעור באדמה מתחתיה מבלי ששמה לב.

נפילה זו שברה את רגלה, והאדריכל טיפל בה כל יום עד שהחלימה בבית אביה. לוסייה חייכה אליו, נגעה בלחיו ואמרה שהיא מוכנה להתחתן בכל מקום שיבחר.

בהתחלה האדריכל שמח. הוא הרגיש כאילו היא סוף סוף הבינה את שרצה לומר לה כבר כל כך הרבה זמן, אבל אז הבין, היא ויתרה על מקום נישואיהם כי אין היא אוהבת את הפרוייקט שלו יותר. הכאב שנגרם ברגלה עבר לליבה ויצר אצלה שנאה כלפי שלושה עשר הדונם הקדושים.

ניגש אליה ושאל אותה אם זה נכון. לוסייה לא הכחישה, אך גם לא אישרה. פשוט הביטה בו וציפתה שירד על ברכיו וינשק את רגלה מתחילתה ועד סופה.

ואז החל האדריכל להתעקש. שכן, לא יוכל לחיות עם עצמו אם לוסייה תשנא את אחד מצדדיו הבולטים ביותר.

הוא הזמין אותה לארוחות רומנטיות בגן שעוד לא סויים, בילה איתה במבנה את כל זמנו הפנוי, אך היא נראתה מרוחקת. חייכה רק למראה חיוכו, לא התפעלה מדבר.

האדריכל הצליח לבנות את המבנה לבסוף, אשר הפך לאחד המבנים הידועים בכל רחבי תבל. אנשים באו רק כדי לראות את הארכיטקטורה החדשנית, ועם זאת, הקלאסית, שהקיפה את אותם קירות קסומים. הגן שהקיף אותו נודע בריחו הטוב והמשכר, ואנשים התעקבו מחוץ למבנה במשך שעות, נותנים לריח הבושם להציף את נשימתם.

אומרים שהמקום היה כה מרהיב כי נערות התעלפו, על זוגות נחתה תשוקה בלתי מוסברת אחד לשני וכי אוכל איבד מטעמו. אך האדריכל ידע כי הסוד הוא שהוא בנה את המבנה כשהיה מאוהב. למעשה, עודנו מאוהב. הוא מאוהב בנערה הכי יפה שידע העולם הזה.

לוסייה מצידה התחסנה מקסמיו על המקום. הייתה מתהלכת בו כמו סהרורית, לא שמה לב מה קורה סביבה, מאוד בשלה.

האדריכל הבין שאין דבר אחר שהוא יכול לעשות, והם נישאו ממש שם, בין הצבעונים שבגן.

ילדיהם אכן סיפרו לילדיהם על האהבה של סבם וסבתם וכיצד עמד המבנה כחוצץ ביניהם. אך תמיד הסיפור נגמר בטוב, ושלוסייה אהבה שוב את המבנה בחתונתם. עם השנים הסיפור שונה במקצת ונאמר שלוסייה התנהגה כמו שהתנהגה במכוון כי ידעה שהתנהגות זו תשפיע על אהובה ותגרום לו לשנות את דעתו. ולאחר חמישים שנה אפילו טענו שהיא לא באמת שברה את רגלה.

והמבנה? לימים הוא נמכר והפך לבית הבושת והסמים הכי ידוע באזור.