מסטיק בטעם קולה

שואה. משהו שקרה לכולנו.

השבוע הוצגה בפניי האפשרות שהמאין קידוש הזה שיום השואה מקבל במערכת החינוך הוא מיותר ואפילו לא נחוץ. הוצגה בפניי הדעה שלהציג תכנים כאלה, כמו שהם מוצגים לילדים קטנים היא כלל לא בריאה, ואפילו הרסנית. הרי, למה לילד קטן לשמוע על הזוועות רק כדי לשמוע על הזוועות? כדי לזכור, לזכור לעולם ולא לשכוח??

אנשים שמחזיקים בדעה זו שאין לחשוף ילדים, או כל אחד לשם העניין, לתכנים האלה ללא מטרה, לרוב גם מתנגדים למסע לפולין. הם טוענים שמה שעושים שם הוא חסר משמעות בעליל, ואפילו יכול להוזיל את השואה על מרכיביה. כי אולי ביום נמצאים במחנות ורואים את הזוועות, ומקבלים אפשרות להתקרב, אבל בערב זה נעלם. הנוער ילך וישתכר ויעשה שטויות ולא יצא מהמסע הזה עם שום תובנה בכלל.

אני לא יכולה לדבר. אני טסתי למשלחת לפולין עם תנועת "השומר הצעיר", מעולם לא נחשפתי לתכני השואה כדי להיות עדה לזוועות. זה תמיד בא עם נאום מכונן ותחושת שליחות. ומעולם לא השתכרנו בערב - עשינו סיכום יום קבוצתי, שבו דיברנו על מה שהיה יום, מעלים רגשות ותובנות, ואז עושים הכנות קצרות למחר. זהו.

מהמסע אני זוכרת את תחושת השליחות שנשארה חקוקה בלבי כאילו הייתה חקוקה בסלע. הקו המחשבתי והחינוכי שעמד מאחורי המסע שהשמו"ץ הציג בפנינו היה ברור: לאורך כל המסע נעשתה השוואה בין ההתנהגות האנושית בשואה להתנהגות האנושית כיום. הובן לי שם, יותר מתמיד, שעליי להפיץ רק את הטוב. להיות האדם הכי טוב שאני יכולה להיות בכל רגע נתון. לעשות את הטוב ביותר שיש לי. אסור לי לפגוע לעולם באדם אחר, באשר הוא אדם.

בתוכי פרצו להבות ושאלות לגבי מהו צדק? מהו מוסר? איפה התפקיד שלי בכל הבלאגן הזה?

לא יצאתי מהמסע עם רצון עז להקריב את חיי למדינה, כמו שקורה אחרי שחוזרים ממסע לפולין דרך בית ספר. לא חזרתי עם תחושת נרדפות כלפי העם שלי, כמו שקורה ל-90% מהמאנשים האחרים. זה נכון, השואה הופנתה כלפי העם היהודי וגבתה ממנו קורבנות רבים, אך לא רק כלפינו. גם כלפי שחורים, צוענים, הומוסקסואליים ואנשים שהתנגדו למשטר. חוץ מזה שזו לא השואה היחידה שקרתה אי פעם.

לא.

יצאתי משם לא עם רצון שזה לעולם לא יקרה שוב לעם היהודי (ולכן הוא צריך מדינה), יצאתי משם עם רצון שזה לעולם לא יקרה שוב. לא משנה למי, לא משנה מי באיזה צד. לעולם לא שוב.