מסטיק בטעם קולה

(כמו התרגיל הזה שאנחנו תמיד עושים בסדנת כתיבה)

חמש דקות, והזמן מתחיל.... עכשיו!

"

כתיבה אוטומאטית. זה אומר שאסור להפסיק לכתוב. זה תמיד מזכיר לי כמה קשה זה לכתוב במחשב יותר מדף כשאני עושה את השטויות האלה. היום כתבתי בזמן השיעור ויצאו לי דברים ממש מוזרים, כאילו אני יכולה לנתח את עצמי מבחינה פסיכולוגית בזה. זה מצחיק, עמית נגיד, היא תמיד רושמת סיפורים בכתיבה האוטומאטית שלה. הלוואי וגם אני הייתי רושמת סיפורים. בעצם לא. אני די נהנית מהסיפור המגניב שלי חייבת לציין. ויש גם אותה. אנחנו חולקות את אותו השם, ואני אוהבת אותה לרגעים. סתם, כל הזמן. אבל זה פשוט שלפעמים אני לא מבינה אותה. קשרים מתחברים קשרים מתנתקים ולעולם לא תוכל לדעת באמת מה אתה יכול או רוצה באמת לעשות. עם מי אתה רוצה להיות. אתה רוצה להיות? אולי לבד. הייתי אתמול לבד. גם היום קצת. יש בזה משהו מיוחד. וגם דברים שלא הולכים כפי שאתה רוצה בקטע הזוי. בדרך כלל זה לא מפריע לי. תמיד מזכירה לעצמי ש... איבדתי את הנקוה. אה! נזכרתי! תמיד מזכירה לעצמי ששששששששששש.. שמה? אה! שהכל לטובה. לא בקטע קלישאתי, אלא בקטע אמיתי ונכון. כי זה נכון. זה תמיד תמיד נכון. כמו השבוע. שני דברים טובים קרו סתם ככה. הדף יצא לי ואז חזר. מזל שכיוונתי את השעון לשש דקות כי זה בטוח לקח לי דקה מזהזנמן. איך אפשר לפנות לאנשים ועדיין להנות מהם? איך דברים אמורים לקרות? וזה מצחיק כי בדרך כלל אין לי את הלחץ הזה שדברים יקרו כמו שצריך. בדרך כלל אני פשוט חיה ולא חושבת על כלום. אבל היום זה יום מוזר. נדבקתי בחיידק אבא. זה כאילו אני לא נחמדה ומנסה להיות מתחכמת. אבל אני לא טובה בזה וזה גם לא הסגנון שלי. אני צריכה למצוא את הדרך שלי בעולם, כמו שאני כבר יודעת ממזמן. וואי, הרבה יותר כיף לכתוב בבלוג ככה. אולי אני יעשה את זה לעיתים קרובות יותר. אני קובעת פעם בשבוע. לא שנראה לי שזה יצא שבוע הבא בגלל כל העומס, אבל העיקר הכוונה כמו שאומרים. שיעור אינטיליגנציה מאוד נחמד אומר הבחור שיושב לידי. אני לא מאמינה שפרשתי מלכתוב את ההגדה. אבל זה הגיוני. לא זה לא. כן זה כן. כיף להתווכח בלי לדעת על מה. כיף להתווכח עם עצמי. עצמי. זה שאני אוהבת לישון אומר שאני אוהבת את העולם הפנימי שלי. וזה נכון, אני באמת אוהבת אותו. איך אני גורמת לו לצאת החוצה ולהיות חלק מהועלם החיצוני שלי. לא שאני לא עושה את זה. אני כן. אני גם די טובה בזה אני חושבת. לצאת לטייל. בסופש. לטיול הכנה. קטע. וואי. וואו. בחסידות להיאנח כי אלוהים שומע. אבל אלוהים שומע כל הזמן. וזו אותה הבעיה שאני חשבתי! שאין מספיק אהבה בעולם. כלומר, אם לא שמעתם על זה... אין מספיק אהבה בעולם. אני משערת שזה התפקיד שלנו להביא אות.ה לתקן את טעויות

"

זהו. נגמר הזמן.

מעניין אם הצלחתם ללמוד עליי יותר מבדרך כלל...

משהו עמוק בתוכי תמיד אמר לי אני גורם מפריע בבית, שהשיחות שאני עושה הן יותר מדי לאנשים מסוימים בבית. שאולי אני לא צריכה לומר כל הזמן לבני הבית לכבות את האור, אולי אני פשוט צריכה לעזוב אותם לנפשם.

הבעיה הייתה שלא יכולתי - תמיד כשהם התחילו לריב התחלתי לראות מה עומד מאחורי זה והייתי צריכה להגיב, לעשות משהו. לא יכולתי לתת להם להמשיך לתקוע את הראש בקיר. זה איזשהו קטע כזה בלאהוב אותם - אתה רוצה שיהיה להם רק טוב, גם כשהם לא רוצים בזה. אבל זו הייתה בדיוק הבעיה: הם לא רצו ביותר טוב כי הם לא הכירו יותר טוב. ואני רציתי להראות להם. למשוך אותם בידם ולהראות להם שיש טעם שונה לחיים מהטעם שהם מכירים.

הם תמיד התנהגו בהבנה כלפיי, הנהנו וחייכו למראה ואז המשיכו לעשות את מה שעשו הכי טוב - כלום. כאילו לא עשיתי שום דבר. זו הסיבה שחשבתי שאני מפריעה. במקום לתת להם להנות מעצמם אני גונבת להם את הבחירה החופשית ומפריעה להם בתהליך שהם אמורים לעבור בקצב שלהם. 

ואני מוכרחה להודות - שאני שונאת את זה. אני שונאת לדעת שאני יודעת ושהם לא יודעים. אני שונאת לראות אותם עושים את אותה הטעות אלפי פעמים ולא לומדים דבר. אני שונאת להיות זו שיודעת שבסוף היום היחיד שהולך להפסיד את הכל כרגע הוא אני. ואני הכי שונאת - שאני בסדר עם זה. אני בסדר עם לאבד את הכל בסוף היום ובאיזשהו מקום להשאיר אותם מאחור. ולא כי אני רוצה שזה יקרה, לא כי אני חושבת שזה מהלך העניינים הטוב ביותר. אני בסדר עם זה כי אני פשוט יודעת ש: אין לי שום ברירה אחרת. כך זה חייב להיות.

ועכשיו כשעזבתי רשמית את הבית ראיתי ששום דבר לא השתנה. כל הגורם המפריע שבו תפסתי את עצמי התברר כשקר. אני לא הגורמת לריבים בבית, אני לא גורמת להם להרגיש חרא עם עצמם. הם עושים את זה מתוך עצמם. בלי שום קשר אליי.

חשבתי שדווקא כשאני לא אהיה הם פתאום יבינו לאילו דברים אני הייתי אחראית בבית, מה היה תחת האחריות שלי כמו לכבות את האורות, ולהרגיע ולומר דברים מסוימים ולנקות דברים אחרים ולדאוג שדברים יעשו. אבל לא. שום דבר. כלום. ואילו דברים שאני יודעת שהיו באחריותי, בלי להיות יהירה. פשוט כי זה היה נכון.

מי היה האדם שהעיר אותם כל בוקר לבית הספר ולעבודה במשך 6 שנים שלמות כי הם לא יכלו לקום בעצמם? מי האדם שתמיד דאג שכל האוכל יוכנס למקרר בסוף הארוחה כדי שלא יתקלקל? מי היה האדם שדאג לכבות את כל האורות בבית לפני שכולם יצאו לבית הספר כדי שהאורות לא ישארו דלוקים סתם?

אני. על כולם אני.

אז או שהם עיוורים כדי לראות את כל מה שעשיתי, מה שמאוד הגיוני. הם במילא במקום שבו הם פשוט לא מודעים שרע להם..

או שהם רואים אבל פשוט מתעלמים, כי הם רוצים לאכול חרא. הם באמת ובתמים רוצים את זה. ומי אני שאגיד להם לא? מי שאני שאומר להם להפסיק ולא לעשות את זה יותר?

ואם כל זה נכון, ובאמת שהם לא יהיו לגמרי מאושרים עד סוף ימי חייהם, אז מי יהיה האדם שיאלץ לראות אותם כמלים ומתנוונים בסוף חייהם? מי יהיה זה שיחזיק את ידם ברגעי השפל הנוראים של הסוף, יחבק וירגיע ויאמר שהכל יהיה בסדר ושהכל יהיה טוב? מי יהיה זה שיצטרך לנגב את האוכל מהקצה של פיהם כשכבר לא יוכלו לדחוף כפית לפה משום שלא יוכלו להחזיק דבר כל כך דק בידם?

אני. על כולם אני. אני זאת שאצטרך לראותם נובלים בחיים אל תוך ים העצב והתסכול. אני זו שאצטרך לזרוק להם גלגל הצלה מקצה הסירה ולראות אותם לא מצליחים לתפוס בו וטובעים.

אלא אם כן, הם יבינו שהם יכולים אחרת. אלא אם כן יופיע נס משמיים ואלוהים איכשהו ישלח אליהם את ידו ויקים אותם ויראה להם את האור ואת כל הדברים היפים והמדהימים שהם. אלא אם איכשהו, בדרך מופלאה כלשהי, הם יבינו.

האם אני זו שצריכה לעזור להם? אבל איך? ניסיתי כבר כל דרך והם התעקשו לטבוע בים הדממה האפל..

ועכשיו, ברגע זה, כל שאני יכולה לעשות הוא להרים את חלוק הנחל מהאדמה ולנסות להקפיץ אותו על המים ולחייך כשאצליח... לא להותיר אותם מאחור.