מסטיק בטעם קולה

הראשון בנובמבר.

זה נשמע כמו קצת אבל זה אומר עליי המון. שנה פחות שלושה ימים מאז שמצאתי את דרכי בחיים (להיות סופרת), שנה פחות שלושה ימים לפני שהתרגלתי לכתוב מספרים על לוח השנה בחדר שלי, שנה פחות שלושה ימים מאז שהתחלתי להבריז מבגרויות ומגנים ולהבין שזה בעצם כלום, שנה פחות שלושה ימים לפני שעשיתי את המעשה שגרם לי לקרוא לבלוג שלי מסטיק בטעם קולה.

ועוד היום בבוקר החלטתי לעשות את כל זה שוב: חוסר השינה, תחושת השליחות, חוסר הזמן לפרוייקטים אחרים שבמילא אני צריכה לעשות. מה המחיר של זה??

נ.ב.

תודה לך ע' על כך שאתה תמיד שם ותמיד יודע איך לגרום לי לכתוב גם כשאני חושבת שזה מיותר. אתה לא יודע את זה אבל אתה עוזר לי לתת לחיי משמעות..

קולות האנשים שזרמו לתחנת הרכבת נשמעו עסוקים ומעט נלהבים יותר מבדרך כלל. כמו שסבא שלי תמיד אומר "ברגע שבית הספר מפסיק לעבוד פתאום נוצרת הילה סביב האנשים שכן עובדים."

שמחתי לקנות מהמרכזנית כרטיס לתל אביב, ושמחתי עוד יותר לשבת ברכבת ולהמתין לשאר האנשים שייכנסו ויתרווחו במקומותיהם. מולי ישב אדם מבוגר עם שפם עבה ולב רחב. לצידי ישבה חיילת. המושב הרביעי היה ריק רוב הנסיעה ושימש לנוסעים מתחלפים.

הנסיעה הייתה נהדרת. הנוף החולף באמת גרם לי להרגיש תקווה. המחשבות התחילו לזחול לראשי בשנייה שטמנתי את האוזניות החדשות באוזניי. המוסיקה הייתה טובה ביותר. שמעתי שירים מרגיעים, מעבירה באצבעותיי את השירים שרועשים יותר. רציתי להזרים לתוכי רק רוגע ושלווה.

התקווה החלה מתפשטת בלבי. זהו. היום אני מוצאת את הדבר שחיפשתי. היום מגיעה הישועה. 

חייכתי לעצמי, מבחינה שהאיש המשופם שקע בשינה.

כל מה שאני צריכה עכשיו זה רק מישהו שיעבור על זה. מישהו מבוגר יחסית (מעל 18) שיש לו ראייה מכבדת, ממש כמו של י'. איזה מקום טוב יותר למצוא אדם שקט שמבין אומנות מאשר מוזיאון תל אביב.

רגע אחד! מיהרתי להרים את התיק שלי מהרצפה והתחלתי לגשש בפנים, מוודא שהבאתי איתי את הסקאטצ'בוק שלי. למזלי, הוא היה שם. ואיתו הונחו בקפידה גם העפרונות הטובים ביותר שלי.

נשמתי לרווחה. מחזירה את התיק למקומו הראוי - על רצפת הקרון, מתחת למושב שלי.

ניסיתי להתעלם מהלחץ שאמר לי שהנסיעה הזו לחינם. אני לעולם לא אמצא אדם שיעזור לי. ולמה לי בכלל?

התשובה פשוטה, אמרתי לעצמי בראשי, כי את צריכה נקודת מבט נוספת.

"ובתוך כל תחושת הריקנות הזאת.." היה אחד המשפטים מהפרק הראשון. אבל כשחשבתי על זה מעולם לא הרגשתי ריקנות! מעולם לא..

איך אני יכולה לכתוב על אושר מלא אם מעולם לא הרגשתי ריקנות?!

זה היה הרגע שבו הבנתי שאני כותבת גרוע. ממש שם ברכבת.

רק שזה לא נכון. אני לא כותבת גרוע. אני פשוט ביישנית.

לא יכולתי לתת את הטיוטא הראשונית של הספר לאף אחד משום שלא יכולתי לסבול את המחשבה שאנשים יקראו אותו. הוא מראה צדדים בחיים שלא אופייניים לחיים שלי.. המחשבה על אנשים קוראים אותו מותירה את פניי מרוחים במבוכה ובשבריריות.

"ומה אם אני אביא את זה למישהו והוא לא יאהב את זה?" שאלתי את עצמי באימה.

אבל לא. הייתי חייבת לדעת. הייתי חייבת להפוך את הספר הזה למשהו אמיתי. למשהו אמיתי בשבילי. =] הדחף הזה גבר על כל ביישנות שהיתה שם. 

כשהגעתי לתחנה ירדתי במהירות, מבלי להסתכל לאחור. אם אני אביט לאחור אני אולי אתחרט על כך, ידעתי זאת.

רוב האנשים שם עשו כמוני. לכולם שם, ממש כמו לי, יש סיפור מדהים על מדוע הם לוקחים את הרכבת הזו, מדוע דווקא היום ולמה דווקא בבגדים האלו. מי הם ולאן הם הולכים?

הייתי רוצה לשאול זאת כל אחד. חשבתי על מישהו שואל זאת אותי, אם מישהו היה שואל את זה אותי איך הייתי מגיבה?

הייתי מספרת לו כמובן. הוא היה זוכה בנקודות זכות על כך ששאל ולבטח היה מקבל את 200 העמודים האלה, אותם 200 עמודים שגורמים לי להרגיש עירומה למרות שהדמויות בסיפור והסיפורים שלהן מעולם לא קרו לי או היו דברים שקרובים למשהו שאי פעם קרה לי. 

אני בטוחה שהאנשים שכן מתעניינים באנשים האחרים פה מחכים בעצמם שישאלו אותם מדוע הם שם. הם לא טורחים לשאול בעצמם. הייתי שואלת אותם, אבל אני מחפשת משהו הרבה יותר יקר מזה, ואני צריכה למצוא אותו היום. בלעדיי זה אני תקועה, ואני מרגישה שהזמן של י' אוזל.

החלטתי ללכת ברגל למוזיאון, למרות שהיה חם. ההליכה תמיד מיטיבה עימי והיא גם זו שתשמש כתירוץ לקנות משקה ואוכל במוזיאון.

הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהגעתי היה לנשום עמוק, לנשום את אוויר המוזיאון ולהירגע. שילמתי על הכניסה לתצוגה ומיהרתי לרדת במדרגות כדי לקנות לי משהו קר לשתות.

קניתי בקבוק מים ועוגייה. איכשהו הרגשתי שאלו שני הדברים החסרים כדי להרכיב את החלקים החסרים שלי. לפניי בתור עמד איש זקן ושמנמן שבאופן מפתיע היה מהותית יותר גבוה ממני. הבטתי בו, בוחנת אותו בעיני - האם לתת לאדם זקן את האוצר שלי?

הוא קנה קפה שחור והתיישב בשולחן עגול וקטן. הוא הלך בצורה מעט כפופה, משפיל את מבטו לרצפה. זה גרם לי לחשוב שחייו הכבידו עליו. גם הסיפור שלו ענין אותי, אך לא היה דבר שיכולתי לעשות. אני תמיד עסוקה באנשים אחרים בנסיעות שלי, עכשיו זה הזמן להיות עסוקה בדבר האמיתי.

שתיתי קצת מהמים ואכלתי את העוגייה. שטפתי ידיים - כי אם הידיים שלי לא נקיות אני לא יכולה לתפקד, ונשמתי עמוק.

זהו. זה הרגע שלי.

בפעם הקודמת שהייתי בתערוכה של מוזיואן אומנות תל אביב הייתי בטבע האדם של צדוק בן דוד עם המורה שלי לאומנות ועוד כמה בנות שחולקות איתי את אותם חיי ציור. זה היה לפני בערך שנה.

באותו היום בילינו כל כך הרבה זמן בטבע האדם של צדוק בן דוד שלא היה לנו פנאי ללכת ולהנות מכל תערוכת הציורים הרגילה. אבל, היינו בה קצת ומכל הציורים היה אחד שידבר אליי בצורה שלא תיאמן! לצערי, אני לא זוכרת את שמו ואני גם לא מוצאת אותו באינטרנט..

תיכננתי לעמוד מולו ולצייר העתק קטן שלו בסקאצ'בוק שלי, אך במקום זאת פשוט עמדתי קצת מולו והתענגתי עליו. אף אחד לא עצר על הציור הזה חוץ ממני והחלטתי להמשיך.

למי שמכיר, בתצוגה הרגילה בקומה שלמעלה נכנסים ועושים סוג של סיבוב ואז יש כמה מדרגות קטנות כאלו. עליתי במדרגות, והתבוננתי. היו כאלו שהלכו ועשו את התצוגה עם מדריכה, אבל אני בחרתי שלא. למזלי, אני יודעת מספיק על אומנות כדי להנות מהציורים האלה לבדי.

"את כאן לבדך?" שמעתי קול מאחוריי, חשבתי שזה אחד מהעובדים של המוזיאון ששואל אותי למה אני לא עושה את הסיבוב עם המדריך. כשהסתובבתי ראיתי ילד. טוב לא ילד, הוא היה בערך בגילי, והוא היה די גבוה. 

"האמת שכן. אתה?" שאלתי, יודעת בלבי שתפילותיי נענו ומצאתי תשובה.

הוא הושיט את ידיו לצדדים והיטה את ראשו מעט, כאילו הוא אומר, "את רואה פה עוד מישהו?"

"למה אתה פה? כלומר, חופש עכשיו, לא מצאת דברים יותר טובים לעשות מאשר זה?" שאלתי, רציתי להישמע קצת מזלזלת. הצטערתי שאני צריכה להעביר בחור ממש טוב את המבחנים הקטנים והמעצבנים האלה. אבל זה לא כאילו שיכולתי פשוט לתת לו את הטיוטא הראשונית של הספר שלי..

"האמת שאני גר די קרוב, ואני אוהב את התערוכה הזו. אני די אוהב אומנות." הוא אמר והמשיך לתמונה הבאה. עקבתי אחריו.

"איזו אומנות?" שאלתי.

"אני אוהב בעיקר ציורים, אבל אם שואלת מה אני אוהב בכללי אז אני אומר לך שאני אוהב לקרוא.." הוא ענה בחיוך.

"אתה עושה סוג של אומנות?" שאלתי בחשש.

"אני משרבט דברים פה ושם.." הוא ענה ובחן אותי, "למה כל השאלות האלו?"

צחקקתי. "בלי סיבה." עניתי בקלילות.

למחרת שיכנעתי אותו ללכת איתי לסרט. זה היה ממש כיף, וגיליתי שהוא ממש מתאים לפרופיל.

הוא אהב אומנות. הילדים בכיתת קולנוע שלי הסתכלו על תמונות וציורים ואמרו שזה מטופש. הם אמרו זאת כי הם לא הבינו, הוא כן. ידעתי שזו הסיבה שבגללה אני צריכה מישהו שאוהב ציורים. האומנות השקטה של קומפוזיציה על משטח הינה האומנות המכבדת ביותר, וזאת משום שהקהל פחות אקטיבי משאר סוגי האומנות. מה גם שזו אומנות שדורשת סבלנות.

גם הייתי צריכה לבדוק שהוא אדם הגון, שמעריך באמת אומנות, ולא אחד שיגנוב לי את הספר. אחרי הכל, אני לא באמת מכירה אותו.

אלו הן שתי התכונות - כבוד לאדם ולאומנות והגינות.

הכבוד לאדם הוא חשוב כי לא בטוח שהספר שלי הוא אומנות.

אחרי הסרט הפגשתי אותו עם י' וסיפרתי לו שאני בצרה. סיפרתי לו את כל מהלך העניינים. הוא קיבל את זה יפה וחייך ואמר שהוא מבין לחלוטין, ושמהרגע שהתחלתי לשאול אותו שאלות הוא הבין שאני שואלת אותן מסיבה מסויימת.

הסיפור לא נגמר, כי הפרקים עדיין אצלו, ואני עכשיו בלחץ לראות מה הוא יאמר.

לא מזמן יצא לי להיות בירושלים. אחחח ירושלים =)

התארחתי אצל ידיד שלי שגר בעמת רפאים באחד מבתי הטמפלרים - למי שלא יודע עמק רפאים זה אחד הרחובות הכי מטורפים במרכז העיר. כולו רק מלא מסעדות וחנויות ובנקים וחנות ענקית של דיסקים וסרטים ועוד מלא מלא דברים. ותיירים תמיד מגיעים לשם.

בכל מקרה, אנחנו אוכלים לנו ארוחת בוקר בשמחה ופתאום שומעים שחבורת תיירים מסתכלים על הבית שלו.

יש לו בית עתיק של אבירי הטמפלרים ופעמים רבות מכניסים לשם תיירים...

בנוסף, למי שלא יודע, לבתים שבנויים כך יש דלת שמעוגלת למעלה, משהו כזה:

רק שבניגוד לתמונה ששמתי, בדלת כולה עשויה מעץ, ורק החצי עיגול שנמצא למעלה עשוי מזכוכית. כמו כן, אפשר לראות גם דרך חור המנעול..

הוא סיפר לי שכבר מזמן לא הכניסו תיירים אל הגינה שלו, ושיש משהו שהוא נוהג לעשות להם...

במהירות הבזק הוא הביא דובי (מהדובים האלה שמכניסים לתוכם יד כך שיש להם חור בישבן) ומקל ביליארד. הוא תקע את הדובי על מקל הביליארד והעלה אותו עד לגובה החלון שבמעלה הדלת.

המדריכה, שהובילה את התיירים, עמדה עם גבה אל הדלת, ולא יכלה לראות את שמתרחש מעליה - דובי רוקד. הוא העלה את הדובי, סובב אותו, הוריד אותו, הניף אותו.. מה לא??

התיירים לאט לאט תפסו שמשהו קורה בחלון העליון, ובעוד אנו מתבוננים דרך חור המנעול ומתאפקים לא לצחוק, הם נתפסו בידי קסמיו של הדובי כל אחד בתורו.

המדריכה שיחררה אותם ואמרה להם שכדאי להם לעשות סיבוב ולראות את מבנה הבית מבחוץ, והרוב הלכו ועשו כן. כולם, חוץ מאדם זקן אחד, שפשוט לא הוריד את עיניו מהדובון המעופף שסידרנו בשבילו.

באמת שבחיים לא צחקתי ככה... חח