כשאלוהים ברא את גן עדן הוא ידע שיקטפו מעץ הדעת.
לא כי זה הדבר המחוכם לעשות, אלא רק מתוך שיקול רגשי.
ולא משנה עד כמה הוא הסביר להם שזו בעיה לאומית, הם לא יקשיבו לו, פשוט כי הם ירצו לקטוף את התפוח ולאכול אותו. להכניס את התפוח לקיבתם, כי שם מקומו.
אז, למזלנו, לא הייתה תקשורת. לא היה מצעד ריאלטי שנכנס אל תוך חייהם של אדם וחווה. ובכלל, כשאדם היה קטן הוא כתב סיפור על חתול וכלב ואיך שהם צריכים להסתדר, שזה קצת כנו נחשים ונשים =]
פשוט, כשחווה ראתה את התפוח על העץ, היא הייתה חייבת לקטוף אותו. להביא אותו לקיבתה. כי שם מקומו.
ואדם לא אמר לה שאסור לה לקטוף את התפוח כי אז זה יראה שהנחש ניצח ושהם חלשים. אדם שמח כשהיא קטפה את התפוח.
אדם שמח, אפילו ולרמות שזה היה נגד שיקול דעתו, פשוט כי אין שום בעיה לאומית בינם לבין הנחש, או איזו בעיה לאומית בגן עדן. אדם שמח כי זו בעיה בינ-אישית - כשתפוח פשוט נמצא על העץ.
והוא לא אמר לעצמו שהמחיר גבוה מדי - כי המחיר היחיד שאדם וחווה באמת שילמו הוא שאז הם ידעו שהם עירומים. שאם חושבים על זה זה לא מחיר נורא בכלל. וחוץ מזה, ואולי החשוב מכל הוא שהיה להם אחד את השני.
בכלל המחיר שאדם וחווה שילמו הוא כאין וכאפס כמחיר שהנחש שילם (אבל זה לסאב-טקסט ;-)
גלעד, טוב שאתה בבית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
זנב-שועלה