מסטיק בטעם קולה

"אני חושבת שאני יודעת מה אני הולכת לעשות כדי לחגוג את היומולדת 18 שלי." הודעתי לאחד מחבריי הטובים ביותר. הוא הסתכל עליי וחייך חיוך חתולי.

"מה? לשתות מיץ בבר?" הוא שאל בשעשוע.

"לא. האמת חשבתי יותר לכיוון של לתרום דם." עניתי.

"אדיר. אני בא איתך." הוא הודיע.

אז זהו, 18.

איך חוגגים 18? האם דברים באמת משתנים??

אני חושבת שדי לא. כלומר, כן, דברים משתנים אבל.. אתה עדיין אתה. פשוט צריך לשאוף להיות מספיק עצמאיים ומספיק מוכנים כדי לצאת לעולם. אני לא בטוחה שאח שלי הקטן יעמוד בדד-ליין הזה. אני לא בטוחה שהוא מספיק בשל להיות אדם בוגר.

מעבר לזה, אני חושבת שרוב האנשים לא עומדים בדד-ליין הזה. זו לא אחריותם כמובן, ההורים שלהם לא חינכו אותם, או שקרו להם כל מיני מקרים שמנעו מהם לעמוד בו.

בשבילי להגיע לגיל 18 זה להגיע למקום שבו אני יכולה לתת מעצמי לגמרי. להיות חופשייה.

ברור שזה לא יתממש לחלוטין כל עוד עדיין יש לי בית-ספר ללכת אליו, ועוד מיני אחראויות קטנות כאלה, אבל זה כאילו אלוהים נותן לי אור ירוק - "יאללה, סעי." הוא אומר.

אני לא רוצה לחגוג כמו השאר, לא שאני יכולה...

אין לי שום כוונה להיכנס לבר ולדפוק את הראש. אני לא שותה. אף פעם.

זו הסיבה שידיד שלי הציע להיכנס לבר ולשתות מיץ. כי כשאת בת 18 אז מותר לך להיכנס לבר. ולשתות מיץ?? בשביל לעשות מרד. למרוד במציאות הזאת.

הידיד הזה שלי - הוא מהפכן מלידה..

חשבתי שלתרום דם זה משהו שיכול לעבוד. מי שמכיר את התקנות יודע שאפשר לתרום דם עוד מגיל 17, אבל שבגיל 17 אתה צריך אישור הורים, משהו שלא מבקשים ממך כשאתה מגיע לגיל 18.

פשוט חשוב לי לתת מעצמי.

זה מצחיק, תרומת דם זה לא משהו פשוט בשבילי, היא גוררת יותר מדי שאלות (שעליהן אני אפסח כרגע כי הן באמת ארוכות ומלאות מוסר ואמונה..) אבל אני חושבת שזה חלק ממה שהוביל אותי לבחירה הזו.. אני חושבת שלתרום דם זה משהו שהוא לא מרדני מדי, אבל בהחלט מביא סיפוק אישי.

אני גם ידעתי שידיד שלי יבוא איתי בשנייה שאמרתי לו. פשוט, כזה הוא.