מסטיק בטעם קולה

(כמו התרגיל הזה שאנחנו תמיד עושים בסדנת כתיבה)

חמש דקות, והזמן מתחיל.... עכשיו!

"

כתיבה אוטומאטית. זה אומר שאסור להפסיק לכתוב. זה תמיד מזכיר לי כמה קשה זה לכתוב במחשב יותר מדף כשאני עושה את השטויות האלה. היום כתבתי בזמן השיעור ויצאו לי דברים ממש מוזרים, כאילו אני יכולה לנתח את עצמי מבחינה פסיכולוגית בזה. זה מצחיק, עמית נגיד, היא תמיד רושמת סיפורים בכתיבה האוטומאטית שלה. הלוואי וגם אני הייתי רושמת סיפורים. בעצם לא. אני די נהנית מהסיפור המגניב שלי חייבת לציין. ויש גם אותה. אנחנו חולקות את אותו השם, ואני אוהבת אותה לרגעים. סתם, כל הזמן. אבל זה פשוט שלפעמים אני לא מבינה אותה. קשרים מתחברים קשרים מתנתקים ולעולם לא תוכל לדעת באמת מה אתה יכול או רוצה באמת לעשות. עם מי אתה רוצה להיות. אתה רוצה להיות? אולי לבד. הייתי אתמול לבד. גם היום קצת. יש בזה משהו מיוחד. וגם דברים שלא הולכים כפי שאתה רוצה בקטע הזוי. בדרך כלל זה לא מפריע לי. תמיד מזכירה לעצמי ש... איבדתי את הנקוה. אה! נזכרתי! תמיד מזכירה לעצמי ששששששששששש.. שמה? אה! שהכל לטובה. לא בקטע קלישאתי, אלא בקטע אמיתי ונכון. כי זה נכון. זה תמיד תמיד נכון. כמו השבוע. שני דברים טובים קרו סתם ככה. הדף יצא לי ואז חזר. מזל שכיוונתי את השעון לשש דקות כי זה בטוח לקח לי דקה מזהזנמן. איך אפשר לפנות לאנשים ועדיין להנות מהם? איך דברים אמורים לקרות? וזה מצחיק כי בדרך כלל אין לי את הלחץ הזה שדברים יקרו כמו שצריך. בדרך כלל אני פשוט חיה ולא חושבת על כלום. אבל היום זה יום מוזר. נדבקתי בחיידק אבא. זה כאילו אני לא נחמדה ומנסה להיות מתחכמת. אבל אני לא טובה בזה וזה גם לא הסגנון שלי. אני צריכה למצוא את הדרך שלי בעולם, כמו שאני כבר יודעת ממזמן. וואי, הרבה יותר כיף לכתוב בבלוג ככה. אולי אני יעשה את זה לעיתים קרובות יותר. אני קובעת פעם בשבוע. לא שנראה לי שזה יצא שבוע הבא בגלל כל העומס, אבל העיקר הכוונה כמו שאומרים. שיעור אינטיליגנציה מאוד נחמד אומר הבחור שיושב לידי. אני לא מאמינה שפרשתי מלכתוב את ההגדה. אבל זה הגיוני. לא זה לא. כן זה כן. כיף להתווכח בלי לדעת על מה. כיף להתווכח עם עצמי. עצמי. זה שאני אוהבת לישון אומר שאני אוהבת את העולם הפנימי שלי. וזה נכון, אני באמת אוהבת אותו. איך אני גורמת לו לצאת החוצה ולהיות חלק מהועלם החיצוני שלי. לא שאני לא עושה את זה. אני כן. אני גם די טובה בזה אני חושבת. לצאת לטייל. בסופש. לטיול הכנה. קטע. וואי. וואו. בחסידות להיאנח כי אלוהים שומע. אבל אלוהים שומע כל הזמן. וזו אותה הבעיה שאני חשבתי! שאין מספיק אהבה בעולם. כלומר, אם לא שמעתם על זה... אין מספיק אהבה בעולם. אני משערת שזה התפקיד שלנו להביא אות.ה לתקן את טעויות

"

זהו. נגמר הזמן.

מעניין אם הצלחתם ללמוד עליי יותר מבדרך כלל...

אני מעדכנת בבלוג.

ממש כרגע.

החיים יפים.

לא הייתי פה כל כך הרבה זמן, אני די בהלם מעצמי. אבל האמת, אני יכולה להבין אותי.

בלי קשר לכל חוסר הזמן הנוראי שאני נתונה בו והעומס קצר החוט (והפתיל), אני די תקועה.

בדיוק לפני כמה זמן נזכרתי בחלק המדכא של התמונה היותר גדולה - החלק המדכא היחיד. כי שאר התמונה הזו צבועה בצבעי שני יפייפיים - אבל יש כזה. קוראים לו משמעות וחשיבה במונחים של זמן. מה הטעם לחיות את החיים האלה אם הם יגמרו? מה הטעם להשאיר מאחורי מורשת שתיגדע?

לפני כמה זמן ישבתי ליד שולחן האוכל במטבח ודיברתי עם אמא שלי על זה שמפרישים לה פנסיה מהעבודה. ושאלתי אותה עד כמה זה שווה להמשיך לעבוד אחרי הפנסיה? (כי בתכל'ס אתה מקבל פנסיה בלי קשר לאם אתה עובד או לא). היא ענתה שהיא לא יודעת.

"אני הולכת לחיות הרבה אחרי גיל 100, שזה הרבה אחרי גיל התחלת הפנסיה, שווה לי להמשיך לעבוד בזה?" אם תסתכלו על השאלה תבינו את כל הדיכאון שלי, אבל התשובה של אמא שלי הייתה הרבה יותר מפתיעה.

"אני לא חושבת שבעוד 100 שנה בכלל תהיה פנסיה. אני אפילו בספק שיהיו מדינות." והיא לא התכוונה לזה במובן של 2012 וכולנו נמות, אלא במובן של מי יודע לאן אנחנו כמין אנושי הולכים? מה אנחנו מתכוונים לעשות עם החיים שלנו? איך יראו סדרי עולם בעוד כמה שנים מהיום??