מסטיק בטעם קולה

"אני צריכה להביא את זה מהאוטו.." חשבתי לעצמי בזמן שקמתי מהכורסה שמול הטלוויזיה. ראיתי סרט בפעם השלישית. יכולתי לראות את אמא שלי מנמנמת על הספא שמולי, שפוכה מהיום שעבר עליה.

היה שקט בבית. כולם ישנים, כולל האחים שלי, במיטותיהם הענוגות. כולם, חוץ ממני.

התקדמתי לעבר דלת הכניסה, לוקחת את המפתחות של המכונית ממקומם. אחזתי בהם בידי, כאילו כדי לומר שאני מבינה שהם חשובים..

ואז, כשבאתי לפתוח את המנעול זה היכה בי.

כעיקרון, אני יכולה פשוט לנסוע. כן, טכנית יש לי עוד כמה חודשים לפני שיהיה מותר לי חוקית פשוט לנסוע.. אבל אני יכולה. אני יודעת לנהוג, אני בת 18 ואני יכולה לדאוג לעצמי. אני יכולה פשוט לקחת את המכונית ולעוף מפה. אני יכולה לנסוע.

ברור שאני אחזור. מעולם לא עלה בדעתי לא לחזור, אבל אני לא חייבת. אני יכולה פשוט לקחת את האוטו ולנסוע לכמה שעות. אין דבר שאני אוהבת יותר מאשר לנהוג. אין שום סיבה שאני לא אוכל לקחת את המכונית.

זה היה הרגע שהבנתי מהי העצמאות שניתנה לי. אני עצמאית לחלוטין. ויגיעו ימים שכשאני אהיה לחוצה אני אוכל פשוט "לצאת לסיבוב" ולנהוג קצת איפשהו.

זה מטורף בעיני!! יש לי חופש מוחלט!! יש לי את הידע לקחת את האוטו ולעשות סיבוב בשכונה.

בהיתי במנעול הדלת לכמה דקות, לפני שהחלטתי לצאת.

הלכתי את הדרך למכונית ושלפתי משם את מה שהייתי צריכה. סגרתי את הדלת וחזרתי הביתה, מוותרת על הרפתקאות אסורות ללילה ההוא.

שבע בערב. בחוץ אור עדין ונוגע. מישהו מעליי מחייך =]

בכיתה ח' היתה פירצת הכתיבה הגדולה שלי. כתבתי המון המון שירים שמעטרים את כל מחברות בית הספר שלי, זו הסיבה היחידה שאני שומרת אותן. יש המון שירים שהם אפילו טובים ממאגר השירים שנוצר, לצערי את אחד השירים שזכורים עליי הכי לטובה אני לא מוצאת. ברגע שאמצע אותו אראה.

בחרתי להביא לכאן שיר מכיתה ח' שמאוד לא מביע את סגנון הכתיבה הרגיל שלי לאותה התקופה, אבל זה השיר שקיבל הכי הרבה תגובות חיוביות, מהשירים שהסכמתי להראות כמובן... הוא מהווה מאין סימן דרך כי הוא קצת שינה את איך שנהגתי לכתוב שירים באותה התקופה. הטוויסט בסוף למשל הוא אחד מהדברים שהכי איפיינו אותי..

אז כאן לפניכם:

מלים

הוא אמר שיביא את הירח,

היא אמרה שמספיק כוכבים.

הוא אמר שיביא לה אורח,

היא אמרה שבסוף כולם שבים.

הוא אמר שפרחים לא יספיקו,

היא אמרה שיספיק ועוד איך!

הוא אמר שזיכרונות הם יפיקו,

היא אמרה שזה עוד יתהפך.

הוא אמר שיתן לה אושר,

היא אמרה שזה לעולם לא יקרה.

הוא אמר שינהג רק ביושר,

היא אמרה ודחתה "עוד נראה"

הוא אמר "יומולדת שמח!"

היא אמרה שלא בשבילה.

הוא אמר שגם הסתיו פורח,

היא אמרה: "אז תקנה לו שמלה."

הוא אמר שנצח זה כלום,

היא אמרה שזה די והותר.

הוא אמר שאין בה שום מום.

היא אמרה "אתה עוד תיזכר."

הוא אמר "שעון יפה" -

היא אמרה שבשבילו אין לה זמן.

הוא אמר שיכין מאפה,

היא אמרה לו פשוט לך מכאן!

הוא אמר שלעולם לא יחזור,

היא אמרה שהיא מצטערת.

הוא אמר שזה לא יעזור,

היא אמרה שאינה ממהרת.

"אז תגידי חצי אח!" הוא אמר בחדוות ניצחון אחרי שהבין שאחי הגדול הוא מאמא אחרת. לא אהבתי להשתמש בביטוי הזה, כי הוא אומר שהוא קרוב אליי פחות.

"אבל זה לא מגניב לומר חצי אח.." עניתי בתוכחה.

"זה תלוי מה החצי השני." הוא ענה לי בהרמת גבות. "מה אם הוא חצי אח וחצי אריה?".

הנסיעה באמת הייתה מיוחדת; זה יום שיוגדר כבאמת משהו מיוחד. המון חוויות, המון אנשים. כל כך הרבה חוויות ואנשים שכשאני עומדת והרוח נושבת עליי אני מרגישה שהיא מוציאה ממני צבעים. כל צבע כסמל לאדם אחר שפגשתי. העניין הוא שפגשתי המון ובהמון שילובים כך שיש עוד זמן עד שהרוח תצליח להוריד ממני את הכל..

מעבר לזה אני לא באמת יודעת מה להגיד.

האדם שאמר לי "חצי אח וחצי אריה" הוא ידיד מאוד טוב שכמו שזה נראה נמצא שם כדי להישאר.

אני חוששת שאולי אמרתי דברים שפגעו בו קצת אתמול, למרות שהוא לא הראה את זה.

פשוט, בתחילת הנסיעה הייתי מלאה באנרגיות. חייכתי, כמו שאני בדרך כלל עושה, ופשוט הייתי אני, והייתי מאושרת. אמנם היו קצת ירידות, אבל היו גם עליות בהתאם.

לקראת סוף המסע כבר הייתי כל כך מותשת ועברתי כל כך הרבה שהכוח שלי התחיל לעבור. בשלב הזה כבר בקושי שמתי לב למה שאני אומרת, והיה לי מאוד קשה לשמור על הפה שלי, דבר שקשה לי גם בערנות מוחלטת.

אני משערת שאמרתי משהו שפגע בו לקראת הסוף, אני לא רוצה להצטער על שאמרתי את זה, כי אז אני רק יכאיב לו יותר, אז אני אתנצל כאן ואומר – שאני מצטערת על מה שאמרתי.

ולגבי אחי? אני לא בטוחה שהוא חצי אריה. אולי נמר?