מסטיק בטעם קולה

שואה. משהו שקרה לכולנו.

השבוע הוצגה בפניי האפשרות שהמאין קידוש הזה שיום השואה מקבל במערכת החינוך הוא מיותר ואפילו לא נחוץ. הוצגה בפניי הדעה שלהציג תכנים כאלה, כמו שהם מוצגים לילדים קטנים היא כלל לא בריאה, ואפילו הרסנית. הרי, למה לילד קטן לשמוע על הזוועות רק כדי לשמוע על הזוועות? כדי לזכור, לזכור לעולם ולא לשכוח??

אנשים שמחזיקים בדעה זו שאין לחשוף ילדים, או כל אחד לשם העניין, לתכנים האלה ללא מטרה, לרוב גם מתנגדים למסע לפולין. הם טוענים שמה שעושים שם הוא חסר משמעות בעליל, ואפילו יכול להוזיל את השואה על מרכיביה. כי אולי ביום נמצאים במחנות ורואים את הזוועות, ומקבלים אפשרות להתקרב, אבל בערב זה נעלם. הנוער ילך וישתכר ויעשה שטויות ולא יצא מהמסע הזה עם שום תובנה בכלל.

אני לא יכולה לדבר. אני טסתי למשלחת לפולין עם תנועת "השומר הצעיר", מעולם לא נחשפתי לתכני השואה כדי להיות עדה לזוועות. זה תמיד בא עם נאום מכונן ותחושת שליחות. ומעולם לא השתכרנו בערב - עשינו סיכום יום קבוצתי, שבו דיברנו על מה שהיה יום, מעלים רגשות ותובנות, ואז עושים הכנות קצרות למחר. זהו.

מהמסע אני זוכרת את תחושת השליחות שנשארה חקוקה בלבי כאילו הייתה חקוקה בסלע. הקו המחשבתי והחינוכי שעמד מאחורי המסע שהשמו"ץ הציג בפנינו היה ברור: לאורך כל המסע נעשתה השוואה בין ההתנהגות האנושית בשואה להתנהגות האנושית כיום. הובן לי שם, יותר מתמיד, שעליי להפיץ רק את הטוב. להיות האדם הכי טוב שאני יכולה להיות בכל רגע נתון. לעשות את הטוב ביותר שיש לי. אסור לי לפגוע לעולם באדם אחר, באשר הוא אדם.

בתוכי פרצו להבות ושאלות לגבי מהו צדק? מהו מוסר? איפה התפקיד שלי בכל הבלאגן הזה?

לא יצאתי מהמסע עם רצון עז להקריב את חיי למדינה, כמו שקורה אחרי שחוזרים ממסע לפולין דרך בית ספר. לא חזרתי עם תחושת נרדפות כלפי העם שלי, כמו שקורה ל-90% מהמאנשים האחרים. זה נכון, השואה הופנתה כלפי העם היהודי וגבתה ממנו קורבנות רבים, אך לא רק כלפינו. גם כלפי שחורים, צוענים, הומוסקסואליים ואנשים שהתנגדו למשטר. חוץ מזה שזו לא השואה היחידה שקרתה אי פעם.

לא.

יצאתי משם לא עם רצון שזה לעולם לא יקרה שוב לעם היהודי (ולכן הוא צריך מדינה), יצאתי משם עם רצון שזה לעולם לא יקרה שוב. לא משנה למי, לא משנה מי באיזה צד. לעולם לא שוב.

אני יושבת במסעדה.

אני אף פעם לא מתחילה משפטים במילה 'אני'. סתם. זה לא נכון. לאצפוי. השראה.

מולי אשת עסקים. חשובה כזו עם מקטורן. משקפי ספרנית. שיער אסוף בקפידה. נעלי עקב נמוכות ושחורות. ואני יושבת שם, ומסבירה לה על עצמי. לא משום שאני חייבת, אלא משום שאני רוצה. כנראה, רוצה להיות חייבת. והיא מקשיבה לי, בסבלנות יתרה, ואז אומרת לי שהמעשים שלי, אלוהים אדירים, הם פשוט לא מקובלים. 

על השולחן, בינינו, יש ספר. עטיפה סגולה, אותיות גדולות. 

זה כאילו זה ה-ספר. זה כאילו אני חייבת לעשות כל שנאמר בו. ואני לא. ואני מסבירה לה איך אני כן. והיא אומרת שאני לא. 

יש לנו צלחות. אין עליהן אוכל. אנחנו במסעדה אבל אנחנו לא אוכלות. אפילו לא שותות.

ואז היא אומרת שאני לא מתנהגת לפי הספר, ואני כועסת. מסתכלת לעיניה וזורקת את הספר המקולל הזה מהשולחן.

"יש לי מהדורה חדשה." אני אומרת.

ומוציאה ספר חדש. לבן. הספר שלי. 

זה הספר.

יש עוד גירסה של החלום הזה - בגירסה הזו היא מעיפה את הספר מהשולחן ומראה לי את הספר החדש. 

בכל מקרה, אני זו שכותבת את החוקים מחדש. אני משכתבת את כללי הספר. 

אני.

אני מכירה מישהי בשם ירדן.

זה כאילו כל דבר מזכיר משהו אחר. כאילו לכל דבר יש מטען אחר.

כמו עכשיו בסרט. ראיתי "משחקי הרעב" (סרט מצויין חייבת לומר). כשהתכוננתי ליציאה, חשבתי על מה אני צריכה לקחת. מה אני צריכה רק פלאפון וארנק. אבל הייתי חייבת לקחת את התיק הגדול יותר כדי שיהיה אפשר להכניס את המחברת שלי לשם. תוך כדי שדחפתי אותה פנימה חשבתי לעצמי האם ה' (זו שיצאתי איתה לסרט) יודעת עליי את הדבר הידוע ביותר עליי? שאני לוקחת איתי את המחברת המרוטה הזו לכל מקום למקרה שיבוא לי רעיון לכתיבה, משהו שאני חייבת לכתוב או חייבת לומר?? אני לא בטוחה. האם היא יודעת שאני סופרת?

ואני עומדת שם איתה בתור לכרטיסים, ולא יכולה להימנע מלזרוק לי כל מיני פרטים על החיים שלי. זה כי פרק בחיים שלי הסתיים עכשיו. פרק קטן, אך משמעותי. משהו שאי אפשר לפספס אותו בקרבות בתוכי...
ואני רק זורקת לעצמי את הפרטים הכי לא נכונים - הצעיף הזה? זה שאת לובשת עכשיו? הוא בחר לך אותו. והחולצה הזו? זו שאת לובשת עכשיו? זו החולצה האהובה ביותר על השותפה שלך לחדר.. והנעליים האלה? באת עם "קרוקס" לסרט לא סתם, נכון? ממה קיבלת את הפציעה הזו ברגל?
ואז הסרט, כמו איזה הפוגה לכל העצב שנבנה בפנים. כי הוא חייב להיבנות. אני משערת שאני הבן אדם הכי שמח בעולם פשוט בגלל רגעי העצב האלה. רגעי עומק. הרגעים שבהם הסיפורים שבראש שלי מקבלים משמעות.

ואי אפשר להעביר את זה לבן אדם. גם לא לה. כי היא אולי שם אבל היא לא יכולה להבין.

ואז נוהגת הביתה. הנסיעה ארוכה אבל לא מספיק. עולה את כל העלייה בהילוך שני רק כדי לעקב את ההגעה, לשמוע את השיר העצוב הזה ברדיו עד הסוף...

אני מכירה מישהי שקוראים לה ירדן. היא חמודה. יפה להפליא. 

והכי חשוב - תמיד חייבת פיפי. שלפוחית רגיזה היא אומרת.

האוטובוס עומד לנסוע ושתינו צריכות להשתין. "בואי לשירותים שם.." אני קוראת. אבל הם רחוקים. מרחק שלוש דקות הליכה מהאוטובוס. וירדן, היא לא רוצה ללכת איתי לשם, מעדיפה לעשות בטבע... למה? כי עד שהיא תגיע אליהם היא כבר תצטרך להשתין שוב, אז פשוט חייבים לעשות את זה ליד האוטובוס. קרוב.

וואו. אני ממש לא רוצה להיות כמוה.

לא רוצה להיסחף בחרדת השירותים הנוראית שיש לה. 

ממש כמו היום בסרט, הלכתי לשירותים בהפסקה אפילו שלא היה לי, סתם ככה. רק כדי להשתין.. חשבתי עליה.

על איך שהיא תמיד חייבת.

אני מכירה מישהי שקוראים לה ירדן, אני ממש לא רוצה להיות כמוה.

אבל מצד שני, אם לא היו קוראים לה ירדן, זה עדיין היה משנה לי כל כך?

כנראה שאני אלך לישון עכשיו. שלום עולם פנימי!