מסטיק בטעם קולה

יום חדש. בוקר.

כולם בבית הספר יושבים במסדרונות, הולכים במסדרונות, חווים את המסדרונות. כל אחד בדרכו שלו. אני מצדי, המצאתי משחק חדש - מעיפה מבט של שנייה במסדרון ואז מורידה את המבט ומנסה לשלוף מהזיכרון שלי כמה אנשים נמצאים במסדרון, מפתחת את הזיכרון הצילומי שלי. ברוב הפעמים צדקתי. לפעמים אני יכולה גם להתאים נעליים. אני משערת שהייתי יכולה להתאים גם חולצות אם לא היינו כולנו לבושים אותו הדבר, בתלבושת בית הספר...

בית הספר מסמל לאנשים כה רבים את מרכז עוגמת הנפש שבבסיסו של כל יום. אי אפשר לחמוק, אי אפשר להילחם. כל שנותר לעשות הוא לשבת אל מול השולחן בכיתה ולדמיין את עצמך יורה לעצמך בראש עם אקדח שהשגת במעוד מועד. אלו החיים, ואלו צבעם.

היום היה כל כך מלא בתסכול וייאוש, ניחמתי את עצמי רק בידיעה שזה עומד להיגמר בקרוב, ושאז אוכל לסיים את הטיוטא השנייה של הספר והעריכות, ואולי, רק אולי, לקבל רומן מוגמר.

היא תלויה שם, הטיוטא הראשונית שלי, בוהה בי. נוזפת בי על שעדיין לא נתתי לה שם. גוערת בי על התעלמותי ממנה. יש לה סיבה, הכותרת היחידה שמודבקת לעמוד הראשון היא הספרה 1, הספרה של הפרק הראשון.

אין דבר שאני רוצה לעשות יותר מאשר לאחוז את העמודים האלה בידיי, לנחם אותם ולהרגיע. לומר להם את שחפץ לבי - שהם אולי לא ההווה שלי, אבל הם ללא ספק העתיד שלי.

ערמת הדפים הזו, שמודבקת בצורה מגוחכת בתוך שקית ניילון על לוח המודעות שלי, הינה העתיד שלי. כשהתחלתי לכתוב אותה לא ידעתי זאת. מעולם לא הבנתי איך הולך להראות העתיד שלי. כל שידעתי הוא זה: 1. לבית ספר אני לא חוזרת, או למשהו דומה לו. ו- 2. בחיי אני אמצא איך לאזן בין משמעות וכיף בתור פרנסה.

לאט לאט ראיתי את שערמת הדפים הזו צועקת אליי, את הבלתי נמנע שגלום בהווית הכתיבה שלה. כי ערימת הדפים המקושקשים האלה, המלאים בהערות שוליים בצבעים שונים, שמקווצ'צ'ים בתוך שקית ניילון בודדת; ערימת הדפים התמימים והמסוכנים האלה יכולה להיות הפרנסה שלי.

השנה זכיתי בהצצה להמשך חיי. עם כתיבת הספר, כל העיצובים הגרפים, החינוך והציור הבנתי שהחיים שלי הולכים לכיוון אומנותי יותר. המחשבה הזו גורמת לי לחייך ולשמוח. מעולם לא רציתי יותר מזה, מעולם לא ביקשתי עוד.

אם כי אני חייבת להודות שבהתחלה התכחשתי. "להיות סופרת?" הייתי שואלת את עצמי, לאחר שקיבלתי המלצה להוציא את הספר לאור. אין לי בעיה עם לכתוב, כתיבה היא האהבה האמיתית שלי, אני כותבת בין אם אני רוצה ובין אם לא. אני כותבת כל יום בכל דקה פנויה. לעזאזל, העיפו אותי על הכתיבה שלי משיעור ספרות!!

אז מה כל כך נורא בלהיות סופרת? להראות את מה שאתה כותב. ידיד יקר שלי ואני דיברנו על זה פעם. הוא אמר לי שהוא לא יכול לעשות את מה שאני עושה, לכתוב לעצמי. הוא תמיד, אבל תמיד, מראה למישהו, רושם את השם. הוא לא יכול לשאת את זה שאני כותבת אחרת. אבל אני? אני תמיד כותבת לעצמי. זו הדרך היחידה שאני מכירה. זו הדרך היחידה שאי פעם רציתי. מעולם לא חשבתי להפוך את זה למקצוע.

לאחר השלמת הספר וכל הביקורות הטובות עליו (לפחות על מה שראו ממנו), הבנתי שאני יכולה להתפרנס מזה. לא רק יכולה, חייבת. אין סיכוי יותר שאני עושה משהו אחר. אני יכולה לעשות משהו בנוסף, אני לא אומרת שלא. שאר הדברים שעושים אותי מי שאני לא הולכים לאיבוד. זה פשוט, שלהכחיש את הכמיהה לעט תהיה טיפשית. אין מצב להפריד אותי מזה. אני כותבת מסות של חומר שמתנחלות לי על שלושה מדפים שונים בחדר, שתי מגירות ועל הלוח מודעות שלי. אין מצב שאני מפסיקה עכשיו..

והעובדה הזו, העובדה שיש לחיי משימה אחת ברורה נוספת, מגבירה את הכאב. כל שנייה שאני נמצאת ליד הספר משהו מעקצץ אצלי עמוק בפנים. "איך את יכולה לקרוא לזה ספר?" הוא שואל, "זו רק טיוטא של הספר.."

אבל אני לא יכולה להפוך את הטיוטא הזו לספר אמיתי. עוד לא לפחות. אני מחוייבת להמתין, לסבול עוד קצת את השוט של משרד החינוך על גבי. רק עוד קצת. שלושת המלים הללו, אלו שאמורות לנחם הן אלו ששוברות אותי. אם יש כל כך קצת עד לרגע האמת שבו אתייצב אל מול הטיוטא ואהפוך אותה לרומן מוגמר, למה אני מחוייבת לחכות?!?