מסטיק בטעם קולה

למי שלא יודע, לפי עלילת הסרט מטריקס, העולם שאנו חיים בו הוא אשליה, תוכנת מחשב. לפי הסרט, איפשהו בין שנת 1000 לשנת 2000 נלחמו המכונות בבני האדם וניצחו. מאז הם החלו לגדל אותנו למטרת אנרגיה. המטריקס הינה תוכנת מחשב, מאין חלום, שהמכונות גורמות לנו לחלום, כשלמעשה הגוף שלנו בכלל לא זז.

איך אפשר לדעת שאנחנו לא באמת חיים במטריקס? הנה 10 הוכחות:

1. תאוות בצע.

    לרדוף אחרי כסף זה דבר לא הגיוני בעליל. מכונות לא היו חושבות על זה כי אין לו שום היגיון. לצבור ממון רק לשם התעשרות אין בה שום הגיון. אם מכונות היו שולטות בעולם לא הייתה תרבות צריכה לא הגיונית. כל אדם היה קונה רק כמה שהוא צריך.

2. מוזיקה מזרחית.

    אין מצב שמכונות יכלו לבנות משהו שיש לו את הפוטנציאל להיות כל כך חסר חן ולא הגיוני.

3. פייסבוק.

    המכונות כבר יודעות הכל עליכם. הן לא צריכות עוד מקור מידע שבונה מאין רשת חברתית, אם היינו חיים במטריקס, היינו כבר בתוך רשת חברתית מסונכרנת היטב, לכן, מהבחינה הזאת פייסבוק הוא סתם עוד כאב ראש ועוד פעם לסדר הכל. משהו שלמכונות לא יהיה צרוך בו.

4. התחממות גלובלית.

     אם המכונות רוצות לטעון מאיתנו אנרגיה במשך תקופת זמן ארוכה, הן לא יכולות לגרום לנו לחשוב שתקופת הזמן שלנו על כדור הארץ עומדת להיגמר. הן יהיו צריכות לגרום לנו להאמין שאנחנו הולכים לחיות פה לנצח.

5. חלומות.

    כלומר, יצירת מציאות על גבי עוד מציאות של תת מודע רנדומאלי, זה לא משהו שנשמע שמכונות יעשו, נכון? מספיק להן להתעסק עם רובד מציאות אחד. אני לא חושבת שיש להן את היכולת להתעסק עם עוד אחד. בעיקר לא כזה שהוא כל כך רנדומלי.

6. אומנות.

    לא נראה לי שמכונות יכולות להיות יצירתיות בקטע הזה. ויותר מזה, למה שיבקרו את עצמן?

7. הצבעים בעולם.

    השמיים כחולים. למה? מה ההיגיון שמאחורי זה? למה שפרחים יהיו בצבעים שהם יהיו? למה?

8. עוני.

    אם המכונות רוצות לשלוט, למה שיגרמו למספר רב כל כך של אנשים להיות עניים? למה שיגרמו ליותר אנשים לא לדעת ממה נובע העוני ואת כל הפוליטיקה של הכלכלה בעולם? למה שיבנו פוליטיקה לכלכלה? מכונות לא מבינות שחיתות או בגידה... אין הן יכולות לברוא אותן.

9. שוני כל כך מהותי במראה החיצוני של בני האדם.

    שיער בצבע שונה, עינים בצבע שונה, גדלים שונים לכל דבר, צבעי עור שונים. אם המכונות היו רוצות לשלוט בנו, הן לא היו רואות בנו משהו כל כך רב רבדים ועמוק. הן היו מראות לנו שכולנו בעצם אותו הדבר ברמה מסויימת ולא יוצרות כל כך הרבה שינויים.

מתחילת השנה בכיתי רק פעם אחת. איכשהו, הידיעה הזו מטרידה אותי.

כי מספר הפעמים שבהם כמעט ובכיתי הם אינסופיים. כל כך כל כך הרבה.

אני לא חושבת שאי פעם נתקלתי בדבר מתסכל ונורא יותר מהרצון העז, הצורך הברור והמובהק בבכי, שמעולם לא מגיע. וזה לא כי אני לא רוצה, זה כי עוצמת הרגשות בתוכי לא חזקה מספיק כדי לעורר את זה בי. פלפעמים גם החדר מלא באנשים שאין לי עניין שיראו אותי ברגעים הקשים.

בכי, ממש כמו כתיבה, זה משהו שתמיד עשיתי בשביל עצמי.

מעולם לא בכיתי כדי שאנשים יראו את הדמעות זולגות מעיני ויזדהו או יתנו לי תשומת לב. מעולם לא בכיתי כדי לגרום לאנשים לרחם עליי או לאהוב אותי. מעשה הבכי היה, כמעט מאז ומתמיד, מאין הסכם לא כתוב ביני לבין עצמי. טקס פרטי של שיחרור.

היה בזה משהו יפה, כי הבכי הוא מעשה כל כך משחרר וכל כך כיפי שהוא ממש ממכר. והיתה בזה נחמה. היתה נחמה בזה שהאתגר היה ברור למולי - כל מה שאני צריכה לעשות הוא להפסיק לבכות. אולי לא עכשיו, אבל זה כל מה שאני צריכה לעשות.

עכשיו, אני כמעט ולא בוכה יותר. זוכה להערכה אינסופית בעקבות זה שמרוח לי חיוך על הפנים כל הזמן. כי במקום שאני גרה בו עכשיו אדם שאינו מראה רגשות שליליים זוכה להערכה. ואני כמעט לעולם לא מראה רגשות שליליים. 

אולי גם בעיניים שלי תמיד מרוח חיוך, כי אנשים לעולם לא שמים לב שאני במשבר אלא אם כן אני אומרת להם. זה טוב, כי אז גם כשאני מתפרצת על אנשים מתוך כעס טהור, הם לא מבינים את זה ולא מרגישים את התחושה הנבזית שיכולה להתפשט בתוך אדם לאחר כעסו.

גם הידיעה הזו מנחמת.

היה לי חודש קשה מאין כמוהו, ושכבר חשבתי שעברתי את השלב הזה, שהצלחתי להתגבר על המכשולים שלי, אני מפתחת תסמינים של חולי ומצב רוח מוזר. החולי אמנם לא משנה, בטח סתם וירוס של לאחר מעשה. אבל מצב הרוח הוא מהותי.

עכשיו חברה שלי סתם השתעשעה ודחפה אותי קלות קדימה, והתחשק לי לבכות.

קודם, השותפות לחדר שלי עשו כביסה, חבר של אחת מהן אמר לה שאני לא מביאה את הדברים שלי והן התחילו אותה בלעדיי, בלי אף בגד שלי. והדבר היותר נורא: הטון דיבור של אחת מהן כשניסתה להסביר לי למה הן לא הכניסו את כל הכביסה.

אתמול החבר'ה עשו תשחץ ולא נתנו לי לעזור להם.

אתמול מישהו השפריץ לי מים לפנים.

דברים קטנים שלא אמורים באמת להפריע לי. יש לי סבלנות מברזל.

אבל עכשיו, כל דבר נראה כבד ומשמעותי.

והלכתי לישון! ישנתי לפחות 9 שעות הלילה.

וכלום.

הדברים קשים מאי פעם.

כל הרגעים הפומביים האלה שבהם אני נשברת פשוט גורמים לי לחשוב שהאתגר שלי לא היה מעולם להתנהג בסבלנות מופתית כלפי כולם, גם במצבים הקשים. פתאום אני מתחילה לחשוב שאולי האתגר שלי היה מאז ומתמיד לבכות מולם, עם דמעות והתנשפויות והכל.

ובכלל לא בא לי לחזור פנימה.

אבל גם בכלל לא בא לי הביתה.

והכל רחוק והדרך היחידה שאני מכירה להתמודדות במצבים כאלה היא לכתוב. וזה מה שאני עושה.

במקום לבכות מול האנשים שחשובים לי בחדר בטוח, הולכת ובוכה מול קהילה של בלוגרים שאני בכלל לא מכירה.