מסטיק בטעם קולה

אני זוכרת שכשהתחלתי ללמוד תקשורת (עשיתי בזה בגרות), לימדו אותנו שטלוויזיה לא משאירה שום דבר ליד המקרה. כל דבר, אפילו בחדשות, מתוזמן ומחושב. הצבע של השולחן באולפן החדשות נועד לגרום לצופים למשהו, איך שהמגישים לבושים, זוויות הצילום... הכל.

זה ידיעה די נוראית, אם חושבים על זה עד הסוף. כי, תחשבו על זה, מישהו אי שם מחזיק את מאזניי חיינו בידיו, והוא זה שמחליט מה יהיה בכל כף של המאזניים. והוא מחליט את זה לפי השיקולים שמתאימים לו. לכסף שלו, לכסף של חברים שלו, לאינטרסים שלו. ככה זה.

זוכרים את איך שתמיד אומרים שבשיחה אם בן אדם, אתם מפרשים רק 30% מהמילים שלו, ואת ה-70% האחרים אתם מפרשים את שפת הגוף שלו ומה שהוא משדר לכם? למה אף פעם לא חשבנו שזה נכון גם כלפי מה שהמדיה משדרת לנו?!

זה כבר מוכח: בהבנת המסר הכוללת, למילים עצמן יש מקום מאוד מצומצם יחסית לכל שאר המרכיבים.

בכל מקרה, אני זוכרת שהיה סיפור חדשותי כזה לא מזמן על ילדה אחת שברחה מהבית.

אבל אני זוכרת שראיתי את אבא שלה מדבר למצלמה בחדשות אז. הוא הסתכל ישר למצלמה, יושב בסלון ביתו, וענה לשאלות המגישים. 

והיה את השלב שאחד המגישים שאל אם היא ילדה נורמלית (אני ממש לא מדייקת, אז אל תתפסו אותי במילה) והאב ענה משהו כמו:

"כן, היא ילדה רגילה לחלוטין. יש לה ציונים טובים, היא שמחה בדרך כלל. יש לה הרבה חברות, מתוכן שלוש חברות אמת....."

אם אתם יודעים לחבר את מה שכתוב בפיסקה הראשונה לבין מה שכתוב בפיסקה השנייה אתם בטח מבינים שמישהו הדריך את אבא שלה במה להגיד מול המצלמה. וככה הוא הגדיר ילדה נורמלית.

מכאן ניתן להסיק שזו ההגדרה לנורמלי, או לפחות ההגדרה שמכתיבים לנו כנורמלי.

לפיכך נורמלי משמעו:

1. ציונים טובים.

אפילו שציונים טובים זה לא נורמלי, אני משערת שפשוט מתוך כך נגזרות שתי מסקנות: האחת, שהיא הולכת לבית הספר, שזה דבר שמוכתב כנורמלי. והשנייה היא, שהיא ילדה טובה שמשקיעה בלימודים. ובהתחשב בכך שסיקרו שהיא ברחה מהבית, הם רצו לצייר אותה כמישהי שאין סיבה שתברח מהבית.

2. שמחה בדרך כלל.

שוב, נאמר כדי להראות שאין סיבה אמיתית שתברח מהבית, אבל, זה לא אומר שזה לא מוגדר כנורמלי.

אנשים דיכאוניים ועצובים בדרך כלל (אלו שמודים בזה לפחות) הם לא אנשים שיצטיירו בראשכם כאנשים שהכי כדאי להכיר להורים... 

מה גם שזה גם משהו שאבא שלי נהג לומר עליי, על איך שהייתי מלאת שמחת חיים ושמחה בדרך כלל. אני משערת שאנשים, בעיקר מבוגרים, רואים בתכונה הזו סוג של גדולה.

3. הרבה חברות, מתוכן שלוש חברות אמת.

הרבה חברות, מתוכן שלוש חברות אמת. אני יודעת שזו בהחלט ההגדרה לחיי חברה "נורמליים" אבל, אין לי מושג איך לאכול את המשפט הזה.

מי בכלל אומר דברים כאלה? אני לא מכירה אף בן אדם שאומר בשיחת חולין "יש לה המון חברים, מתוכם יש לה שלוש חברות אמת.." אבל, כידוע, הוא לא אמר את זה בזמן שיחת חולין. ואם יש לה רק שתי חברות אמת? מה זה חברת אמת בכלל? ומה עם שאר החברות שלה? האם אפשר להגדיר אותן כחברות אם הן לא חברות אמת?

מה שיותר מעניין במה שהוא אמר, במה שהדריכו אותו לומר, הוא איך קבעו סוציולוגיים או פסיכולוגיים או מי שלא יהיה שזו הנורמה (הרבה חברות מתוכן שתיים/שלוש חברות אמת)?? הם קבעו זאת לפי הרוב. הם עשו תחקיר ומצאו שאצל רוב האנשים / בנים / בנות בטווח הגילאים הזה והזה יש הרבה חברים, ושלוש חברות אמת. זה טוב שזה ככה כי זה מה שקורה אצל רוב הנערות כנראה.

היום "נורמלי" זו מילה נרדפת ל"שפוי". 

מה זה אומר? שאם אדם מוצא דרך שהיא לא מקובלת ולא נפוצה יהיה לחברה קשה לקבל את השינוי הזה. 

במלים אחרות, החברה האנושית שלנו כיום לא פתוחה לשינויים. חופש הביטוי שלנו לא בהכרח שווה כל כך הרבה כמו שאנחנו חושבים כי אולי אנחנו ניצור "שוק דעות", אבל אף אחד לא ירצה לרכוש מהשוק הזה דעה שונה משלו. תיקון - דעה חדשה משלו.

זוהי מחשבה מזעזעת כשלעצמה, שהחברה האנושית לא פתוחה ל"חדש ולרענן". מה שיכול להסביר המון דברים, כמו את חוסר הקבלה של בגדים בצבעים צעקניים מדי, אדם מגמגם והומוסקסואליות; ותופעות כמו הרדיפה אחרי אידיאל היופי ופיתוח קריירה, גם אם אתה לא אוהב את מה שאתה עוסק.

אבל, כזכור, האב לא חשב על הניסוח הזה בעצמו, מישהו עזר לו. מישהו הדריך אותו.

כלומר, המישהו שאי שם מחזיק את מאזניי חיינו בידיו החליט מהי ההגדרה לנורמלי אותה הוא רוצה לשווק. המישהו הזה החליט שהוא לא רוצה שאנחנו נחשוב בעצמנו מהו הדבר הנורמלי והנכון בשבילנו. המישהו הזה החליט שהוא לא רוצה ליצור שינוי, כי הוא אוהב את המצב הקיים.

ולמה שיחליט דבר כזה? כי המצב הקיים תורם לאינטרסים האישיים שלו, שהם כנראה כסף. אולי גם יוקרה.

עובדה, הוא כל כך גבוה בשרשרת המזון, שיש לו את הכוח להחליט איך יראו החדשות שלנו..

אבל זה בדיוק העניין, מי אמר שהמצב הקיים הוא הכי נכון? שהדרך שבה אנחנו מגדירים "נורמלי" עושה לנו טוב? עושה לחברים שלנו טוב? להורים שלנו טוב? לילדים שלנו טוב?

אמרו את זה כבר לפניי, וכבר הרבה פעמים, אבל המנצחים הם אלו שכתבו את ההיסטוריה.

אני זוכרת את זה די בבהירות:

ביקרה אצלי חברת ילדות שנשכחה בשם דניאל. ישבנו על השטיח בפרוזדור של הקומה השנייה. משמאלנו, הבית ברביות הגדול והמפואר שלי. על השידה המון סלי כביסה עם כביסה נקייה ומקופלת שמתחננת שיחזירו אותה לארון.

אנחנו שוכבות על הגב. יש שער לבן ליד המדרגות, מהסוג שאמור למנוע מתינוקות ליפול במידה וינסו לרדת במדרגות לבד. מתאים בדיוק בשביל אחי הקטן.

"___, תלמדי אותי לדמיין." היא ביקשה בתוך כל השקט.

"זה לא דבר שאפשר ללמד... פשוט יודעים." עניתי.

"איך את עושה את זה?" היא שאלה.

באותו הרגע הסברתי לה שמאד עוזר לי שאני לא רואה טוב. ואז אני יכולה פשוט להוריד את המשקפיים ולתת לאשליות להגזים מעצמן. 

אבל זו כמובן לא הדרך.....

היינו ילדות. גם היא הייתה אמורה לדעת את זה!!

אני ואח שלי נוסעים במכונית.

מדברים על כל הגלים שעכשיו עוברים בבית.

מסתכלת מסביב ומבינה, שוב, שאני במצב קשה.

אח שלי פחות מרגיש בזה ממני.

.

.

.

"אז מה, אתה הולך לעשות פסיכומטרי, הא?" שאלתי. הוא בכיתה י"א בסך הכל.

"ואת? את תעשי פסיכומטרי ביום מן הימים?" הוא שאל.

"לא."

"אז ממה תתפרנסי?" 

"אני אהיה סופרת." עניתי בפשטות

"ואיך תרוויחי כסף?" הוא המשיך

"מהכתיבה שלי." הוא פשוט סירב להבין

.

.

.

"על מה הספר שלך בכלל?" הוא שאל

"זה על בחור שמתמודד עם האובדן של חברה שלו. פשוט, יש עכשיו את האופנה הזו, שגברים מאבדים את הנשים שלהם / חברות שלהם / ארוסות שלהם

ואז מונעים מנקמה ורצון להחזיר אותן. אפשר לראות את זה עכשיו בכל הסדרות שרצות בטלוויזיה - כמו המנטליסט, צוואורון לבן, מבוקש...

יש בזה אפילו מוטיבים בסדרות אחרות - כמו לגדל את הופ (שם האמא בכלא) ואיך פגשתי את אמא (ששם חסרה הבחורה, למרות שלא מתה או נעלמה)...

גם יש אינספור סרטים סביב הנושא - גלאדיטור, הנמלט ואפילו עידן הקרח...

פשוט שאלתי את עצמי, מה קורה אם מישהו מאבד את חברה שלו, אבל מתגבר על זה?"

.

.

.

"מה שהטלוויזיה עושה היום היא להראות הרבה רצח והרבה הרג. וזה מתערבב לך בראש ביחד עם זה שרצח זה רע, ואז נוצרת ההדמיה שרצח זה רע, אבל זה קל. " אח שלי בפנינת חוכמה.

.

.

.

"בספר שלי אין מתח, הרוצח ומה שקרה באמת לחברה שלו, הכל ידוע מראש. הוא פשוט צריך להתמודד עם זה." נזכרתי בעלילה ובדרך שאני כותבת וחייכתי לעצמי. אני אישית אוהבת את הכתיבה שלי =] (אפילו שאני מרגישה בנח להגיד את זה רק בבלוג הזה שבו אני כותבת באנונימיות...)

אבל עדיין, זה לא מבטל את כל השאר. 

כנראה שפשוט יש עליי המון לחץ...