מסטיק בטעם קולה

זה קרה מתישהו בכיתה י"ב. הייתי בתחנה המרכזית בעיר וחיכיתי לאוטובוס שיביא אותי הביתה אחרי יום ארוך. לא רק אני חיכיתי לאוטובוס הזה. היו שם עוד כמה נערים בגילי, כמה זקנים והרבה חיילים.

מהקצה השני של התחנה המרכזית הגיע חייל נוסף שהצטרף לשאר. היה לו שיער בלונדיני ועיניים כחולות.

הוא ראה אותי עומדת בתחנה וניגש אליי, מניח לידי על הרצפה את הקיטבג הענק שלו ושואל אותי אם אני יכולה לשמור לו רגע התיק.

"אין בעיה." עניתי וחייכתי, כי אני אוהבת לחייך. הוא חייך בחזרה ומלמל את המילים "אני כבר חוזר."

עברו כמה דקות והאוטובוס הגיע, אבל החייל לא. לא נכנסתי לאוטובוס וחיכיתי ליד התיק של החייל, נותנת לשאר האנשים בתחנה להיכנס. כשנותרה רק עוד אישה אחת שטיפסה במדרגות לאוטובוס הוא חזר. שקית נייר ענקית בידו. הוא ראה את האוטובוס והאנשים העולים והתחיל לרוץ.

"מה את רצינית?" הוא שאל חצי מחוייך חצי לא, "נשארת לשמור לי על התיק גם כשהאוטובוס כבר הגיע? למה לא עלית לאוטובוס?"

הוא מיהר להרים את הקיטבג ולדחוף אותו איפשהו בתא המטען, בזמן שאני כבר ניגשתי לעלות לאוטובוס.

תפסתי את המושב השני מצד שמאל של האוטובוס. ישבתי לבדי. אמנם היו עוד אנשים שחיכו יחד איתי לקו, אבל לא מספיק כדי למלא לחלוטין את האוטובוס.

החייל נכנס, שקית הנייר הענקית עדיין בידו. הוא מיהר להראות לנהג את החוגר והביט מסביב. כמעט שלא היה מקום. עיניו הבחינו בי במושב השני, ומכיוון שכבר הרגשנו מיודדים שאל בחביבות אם הוא יכול לשבת.

האוטובוס התחיל לנסוע והחייל פתח את השקית והתחיל לאכול. השקית, שאני נשבעת לכם שהייתה בגודל הטורסו שלי, הכילה נחשי גומי. הוא קנה שקית ענקית של נחשי גומי! נחשי גומי היו הסיבה שבגללה הוא כמעט ופיספס את האוטובוס!!

"רוצה?" הוא שאל בפה מלא נחשים והושיט לעברי את השקית.

"לא, תודה. בגומי יש ג'לטין ואני צימחונית." 

הגבות שלו עלו לשמיים "אז את לא אוכלת גומי?!" הוא פשוט לא האמין.

"כן."

"כמה זמן לא אכלת גומי?" כלומר, כמה זמן אני צימחונית.

"בערך 4 שנים." עניתי. היום, כמובן, זה כבר יותר.

"ולמה?" הוא שאל.

"פשוט כי אני רוצה להפיץ רק את הטוב בעולם, ובעיני לאכול בעל חיים אחר רק בגלל שזה טעים לך זו לא ההגדרה של הטוב בעולם." עניתי. זה תמיד המשפט הראשון שאני עונה. מדלגת על כל הסיפור ומגיעה ישר לנקודה. אבל החייל התעקש.

"אז את בעצם מנסה שיפסיקו להרוג חיות?" הוא שאל לאחר שיחה מעמיקה מעט יותר.

"כן." עניתי.

"אבל אם רק את תהיי צימחונית זה לא באמת יעזור." הוא אמר ודחף בהפגנתיות לפה חופן ענק של נחשי גומי.

"לאט לאט." עניתי.

הוא הביע המשיך להביע זילזול בצמחונות שלי ואיכשהו הגענו לדבר על איך בכלל נהייתי צימחונית. הסיפור שמכיל בתוכו את הסיפור על אבא שלי.

ואז, איכשהו, באוטובוס פשוט מהעיר הבייתה ניהלתי עם חייל שבחיים שלי לא פגשתי לפני (וספויילר - מעולם לא ראיתי שוב) מאין שיחת נפש.

סיפרתי לו על איך הגעתי ללהיות צימחונית, למה זה נכנס לי כל כך חזק ואיך כל אחד מההורים שלי חיזק בדרכו את האמונה שלי בזה. סיפרתי לו שבגלל כל מה שקרה לי עד לנקודה זו בחיים, החלטתי שאסור לי להפיץ את הרע, רק את הטוב. זו גם הסיבה שאני מתעקשת על להיות נחמדה לאנשים, גם אם אני ממש ממש אשנא אותם.

ואז הוא סיפר לי על ההורים שלו, על איך שלא ראה אותם כבר המון המון זמן.

מסתבר שהוא לא רק נראה שבדי, הוא באמת היה שבדי. הוא עלה לארץ לפני שנה כדי להתגייס, משאיר כמעט את כל משפחתו מאחוריו. וכשאני אומרת כמעט אני מתכוונת לכולם מלבד אחיו הגדול, שגם הוא עלה משבדיה כדי להתגייס לפני שנתיים, ובאותו רגע היה בשנתו השלישית בצה"ל. שניהם התגייסו לשירות קרבי.

הופתעתי כי בכלל לא הרגשתי שהיה לו מבטא. הוא דיבר עברית כאילו הוא נולד וגדל בארץ. 

הוא היה מוגדר בצבא כחייל בודד. 

"זה לא קשה?" שאלתי.

והוא סיפר לי שזה אולי קשה, אבל שזה שווה את זה ושחשוב לו להילחם על מדינת ישראל ולתרום לה.

זו הייתה אחת השיחות הכי מעניינות שהיו לי בחיים.

האוטובוס הגיע לתחנה שלי, ואני ירדתי מהאוטובוס והלכתי הבייתה. אפילו בלי לדעת את שמו.

"אוף, המדי א' שלי ממש מקומטים. זה נראה נורא." אמרה דניאל בייאוש כשלבשנו את המדים שלנו לאחר שהחזרנו את המדי ב' שלנו.

"על איזו עוצמת סחיטה את מכבסת אותם? מדי א' אסור לסחוט, או לשים על העוצמת סחיטה הנמוכה ביותר." אמרתי לה בתשובה.

דניאל הביטה בי בעיניים שואלות. "עוצמת סחיטה?" היא שאלה.

התפלאתי.

"כן. במכונת כביסה..." ניסיתי להסביר, אולי היא יצאה לרגע מריכוז.

"פחחח בחיים שלי לא עשיתי כביסה..." אמרה יעל, שהייתה הסנובית מבינינו.

"כן, גם אני." הסכימה דניאל, "אין לי מושג אפילו איך עושים כביסה..." היא התוודתה.

אני לא יכולה להעביר לכם את רמת ההלם שהייתי נתונה בו.

שרון, מרינה ודאליה נכנסו לאוהל. עכשיו כל ה-10 היו נוכחות.

הייתי בטוחה שדניאל ויעל הן מיעוט.

"אוקיי." אמרתי בקול רם מעט, "שכל מי שיודעת איך עושים כביסה תרים את ידה עכשיו."

רק היד של ספיר התרוממה באוויר.

"רגע, אתן רוצות להגיד לי שאף אחת פה לא עושה כביסה? אפילו לא יודעת איך עושים כביסה?" שאלתי בהלם מוחלט.

הן ניענעו את ראשן לשלילה. לא ידעתי שזה יכול להחמיר מכאן.

"וכלים? אתן שוטפות כלים?" שאלתי.

"רק לפעמים..." זרקה מישהי בזמן שספיר אמרה, "ברור."

"אתן בחיים לא עוזרות לנקות את הבית?" המשכתי בתחקיר. חשבתי שאני עומדת לקבל התקף לב.

"אני כן. אני מנקה את כל הבית. הדבר היחיד שאמא שלי עושה ולא אני זה כביסה." הודתה ויקה, שכבר התוודתה בפניי פעם שמצבה הכלכלי לא טוב במיוחד.

המחשבות רצו לי בראש.

"חוץ מויקה וספיר, מישהי מכן עוזרת לנקות את הבית?"

שתיקה.

אחרי כמה דקות נוספות, שבהן אני לא מצליחה לומר בכל משפט שני עד כמה אני בשוק אני מגלה שהמצב יותר נורא משחשבתי.

"אבל מה עם החדר שלכן?" אני שואלת. מילא שאמא שלהן מנקה את כל הבית, אבל מה עם החדר שלהן?

"איזה חדר? המנקה מנקה את זה." אמרה יעל והתגאתה, "היא באה פעם בשבוע."

"כן, גם אצלי המנקה מנקה את הבית." הודתה דניאל. מסתבר שזה ככה גם אצל שרון.

המידע שהצטבר היה זה:

ספיר, ממש כמוני, נוהגת לעזור בעבודות הבית.

ויקה עושה הכל מלבד כביסה. כולל לשטוף כלים וכל דבר בעצם.

ליעל, דניאל ושרון יש מנקה פעם בשבוע.

לטל יש מנקה שמגיעה מדי פעם "אבל היא לא גרה איתנו או משהו..." היא טרחה להבהיר לי.

לדנה אין מנקה, אלא אולי רק לפעמים, אבל בעיקרון אמא שלה מנקה את כל הבית. כך גם אצל אמא של מרינה.

גם אמא של דאליה היא בין החרוצות.

אף אחת מהן לא מסדרת את החדר שלה.

"אבל כביסה וכלים זה בסיסי!" התעקשתי. לא יכולתי להכיל את ההלם שלי.

"אפילו כלים לא?" ניסיתי למצוא מוצא.

"מה פתאום? יש מדיח." אמרה אחת מהן, לא זוכרת מי.

"מדיח?" חזרתי אחריהן כלא מאמינה.

הן הופתעו לגלות שאין לי מדיח.

"כל אחד חייב לדעת איך להפעיל מכונת כביסה, מכונת כביסה זה בסיסי - יש בכל בית." המשכתי להתעקש במה שנראה כבלתי אפשרי. ואז שרון אמרה את הדבר ששבר אותי באמת.

"אני מבינה שאת אומרת שצריך לדעת לעשות כביסה, אבל אין שום מצב שאת באמת חושבת שצריך לדעת לשטוף כלים. מדיח כלים זה בסיסי. חייב שיהיה בכל בית." היא אמרה.

אני חוזרת, רק כדי שתבינו: "מדיח כלים זה בסיסי. זה כמו מקרר. חייב שיהיה בכל בית."

"זה ממש לא חייב שיהיה בכל בית." השבתי, אולי בתקיפות מה. "את רוצה לומר לי שבחיים לא שטפת כלים?"

"בטח שלא." היא אמרה בקולה המתוק מדי, "אי אפשר לדרוש מאף בן אדם לשטוף כלים. זה מגעיל מדי."

לא האמנתי למשמע אוזניי.

"כל מי שיש לה מדיח בבית שתרים את היד." אמרתי בייאוש.

8 ידיים עפו באוויר.

הן חזרו לדבר על כמה המנקה מציקה להן. 

"אתן יודעות איך קוראים למנקה בבית שלי?" שאלה ויקה ומיהרה לענות "ויקה. אני המנקה אצלי בבית." גם היא התרעמה על מה שהלך באוהל.

ספיר חלקה איתנו את השוק.

"המנקה שלי תמיד מעירה אותי בבוקר." התלוננה שרון.

"שלי לא. אבל היא מעיפה אותי מהסלון." השיבה מישהי אחרת. הייתי כבר מיואשת מדי כדי לבדוק מי זו הייתה.

"אתן לא אמיתיות. כולכן עשירות נכון?" שאלתי בהלם.

"מה פתאום. המצב שלנו די רע." אמרה שרון, שההורים שלה בדיוק נופשים באילת במשך שבוע שלם.

יעל, היחידה מבין העשירות הלא מוקירות תודה האלה שיש לה מעט ערכים התנצלה ואמרה "אבל למה את מצפה. אני גרה ב____ [יישוב של טחונים] לכולם אצלנו יש מנקה."

"אני גרה ב____ [יישוב שידוע באיזור כמקום מובטח להשגת סמים או דקירה] אצלנו לכולם יש סמים. זה אומר שגם לי צריך שיהיה סמים?" עניתי.

"זה ממש לא אותו הדבר!" התנגדה יעל, מודעת לגמרי שהתירוץ שלה טיפשי כי היא הסמיקה מעט.

"זה בדיוק אותו הדבר. אתן פשוט לא אמיתיות. מתלוננות על זה שהמנקה מעירה אתכן? מעולם לא סידרתן את החדר? לא יודעות להפעיל מכונת כביסה? ואתן טוענות שהמצב הכלכלי שלכן על הפנים??"

פשוט לא יכולתי להאמין.

אני עדיין לא מאמינה.