זה היה במרץ, הייתי בהגנ"ש.
הכל היה להיט.
התמזל מזלי, יצאתי עם מישהי מהמדור שלי בבסיס, והיינו עם עוד שתי קצינות נהדרות.
הדבר הכי מלחיץ שהיה זה החמורים ביישוב, ש"ארבו" לנו מחוץ למגורים.
השלווה הסתיימה בשתיים בצהריים.
התעוררתי משינה לא מזמן והתחלתי להתארגן לשמירה.
אמא שלי בדיוק התקשרה,אבל לא הספקתי לענות לה, אז חזרתי אליה אחרי כמה דקות.
"סבא נפטר".
או שלא. לא זוכרת איך זה בדיוק נאמר.
התחלתי לבכות.
אמרתי לה שאני בסדר, שלא תדאג, אבל אני מנתקת את השיחה.
ישר התקשרתי לחברה שלי, שהייתה איתי בהגנ"ש.
הוריה באו לביקור, והיא הייתה איתם.
היא ענתה לשיחה, ולא הצלחתי לדבר.
לא הצלחתי להפסיק לבכות.
היא כמובן ישר באה למגורים, לעודד אותי.
התקשרתי למפקד שלי.
כמה אמירות, מחוות חסרות מתוכן.
האמת שאני כבר לא זוכרת איך זה התגלגל משם.
היה שם בלגן, לא ממש נתנו לי לצאת מההגנ"ש.
ואם הייתי יוצאת, ודופקת את החברות שלי, הייתי צריכה לעשות הגנ"ש אחר מספר חודשים אחר כך.
בסופו של דבר חזרתי הביתה.
הייתי בלוויה.
לוויה.
גאד, הייתי בכל כך הרבה לוויות.
כל הקברים ממש אחד ליד השני.
בערב חזרתי ליישוב, להמשך ההגנ"ש.
לפעמים זה קל, כשכולם מתים.
אין לי את הדאגה הזו, של "מה סבא שלי עושה כשיש אזעקה".
אין לו ממה לפחד.
אין לו צורך לרוץ לחדר מדרגות.
הוא שוכב שם, באדמה.
צמוד לגופה של אשתו, שהיה נשוי לה 53 שנים.
מאוחדים לנצח נצחים,
תחת גוש שיש קר,
פרחים שכבר נבלו,
ואבנים שנבחרו והונחו על ידי משפחה וחברים.
כינוי:
Clinton st. girl
בבלוג זה
בכל הבלוגים
