לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Against all expectations

Avatarכינוי:  רגליים

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2022

מערבולת חוזרת


כפי שאפשר לראות, בימים האחרונים אני ממש מרגישה את הצורך לכתוב שוב, משום מה. לא יצאתי מהבית כבר ארבעה ימים, בשניים מתוכם הברזתי מהלימודים. אני מרגישה שאני בתוך מעגל קטן שלא נגמר, אבל תכף אצא. אני כבר מכירה את המערבולת הזו ועדיף לחכות בשקט שהיא תעבור מאשר לנסות להילחם בה ולטבוע. אני אצליח להחזיק מעמד עוד כמה שבועות, כל פעם קצת פחות, אבל בערך ביולי הכל יחזור על עצמו.


 


היופי בלחוות את זה כאן, בדירת שותפים ולא אצל ההורים, הוא שאני לא מצפה שאף אחד ישים לב ויציל אותי. אמנם זה יותר לבד, אבל קל יותר להסתיר, ואני לא צריכה להתאכזב כשאני יודעת ששומעים אותי בוכה ולא עושים כלום - כי אף אחד לא יודע מה לעשות כשאני נשברת.


אני יודעת שהמשפחה שלי אוהבת אותי, והסיטואציה הזו לא קרתה הרבה, אולי כמה פעמים בודדות שאני זוכרת, כי רוב הזמן אני מצליחה להחביא ולהסתיר ולהעמיד פנים. אבל הפעמים הבודדות האלה הספיקו לשבור לי את האמון שמישהו יעזור באמת.


 


הגעתי למסקנה שאני מאוד מיואשת מהכל ואני לא רואה טעם לנסות בכלל דברים שאמורים לעזור. שום דבר לא מרגיש לי פרקטי ויעיל, לפחות לא בשבילי. אני מפחדת ממה שייקרה כשאפילו מהצער של אחרים לא יהיה לי אכפת. מה יישאר לי לעשות אז? 


אני צריכה ללמוד איך לעזור לעצמי אבל אני לא כל כך יודעת איך או מה עושה לי טוב

נכתב על ידי רגליים , 17/5/2022 18:02  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני צריכה חיבוק

אבל גם אם היה לי ממי לבקש, אני לא יודעת איך

נכתב על ידי רגליים , 16/5/2022 15:24  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא יודעת מה אני עושה פה

פה באופן ספציפי וגם פה באופן כללי ויותר אקזיסטנציאלי

אני מרגישה שאני כל הזמן מסובכת בעצמי ורק מחפשת איך לא להרגיש ולא לשים לב ולהתעלם מהבחוץ, וזה לא עובד לי מספיק, וזה מצליח לי יותר מדי, וזה כבר לא כל כך מאוזן

 

כל האנרגיה שלי מתבזבזת על שטויות ודברים בסיסיים ואני לא מצליחה להשקיע בלימודים או בחברים או בשום דבר אחר, ובסוף איכשהו עדיין מותשת מהכל למרות שלא עשיתי שום דבר ראוי לשמו

 

 

 

קצת מצחיק וקצת עצוב, אבל כשאני עוברת פה על הפוסטים שלי מלפני שנים, הרבה פעמים זה מרגיש שכלום לא השתנה. אני כבר אמורה להיות גדולה, אני גרה בדירה עם שותפים, אני כבר בשנה שנייה באוניברסיטה, כבר עשיתי צבא ושנת שירות וכל הזמן חשבתי שמתישהו בדרך דברים יסתדרו, ואני פתאום קולטת שזה עדיין לא קרה

ואני עדיין מחכה לזה

 

 

 

(אולי אפילו יותר גרוע: דברים מסוימים נהיו גרועים יותר. המשפחה שלי פעם הייתה נורמלית, עם כל הבעיות שבה, והיום היא לא ממש מחזיקה את עצמה. קשה לי לחזור הביתה אפילו יותר משקשה לי להתגעגע למה שהיינו פעם. למרות שאין קשר ישיר, איך אפשר לא להרגיש אשמה כשדברים מידרדרים יותר ויותר במקביל לזה שאני עוזבת?)

נכתב על ידי רגליים , 15/5/2022 17:35  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לרגליים אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על רגליים ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)