כשבוכים מייאוש הדמעות זולגות משתי העיניים בו זמנית. אני תמיד נזכרת בזה כשאני בוכה, כי זה תמיד מייאוש ותחושה איומה של חוסר אונים. המחשבות שלי כל כך מפוזרות, אני תופסת אותן אחת אחרי השנייה כמו עפיפונים שמתבדרים ברוח הקלה או בלונים שנתקעו בתקרה. 

לא כתבתי כאן כבר המון זמן, אבל לא באמת השתנה שום דבר, חוץ מזה שהתפיסה העצמית שלי המשיכה בתהליך ההדרדרות הקבוע שלה, שמתאפיין במדרון לעתים מתון ולעתים תלול. אף לא עלייה אחת. אמא אומרת שיש לי כשרון כתיבה. אני לא יודעת אם להאמין לה, בנוגע לזה או לכל מחמאה אחרת שהיא מעניקה לי.

הייתי רוצה שההורים שלי יהיו, רק פעם אחת, מהסוג שהולך למורה ולמנהל ומתווכח וצועק אם צריך. שלא ייתנו לזה לעבור סתם ככה, שיריבו על זה כי זה חשוב לי ואני לא הצלחתי לשנות שום דבר. להם יש את הכוח, הם יכולים לעשות את ההבדל הקטן הזה של חמש נקודות, אבל הם לא.

הייתי רוצה להיות פחות פסיבית ויותר מוצלחת ולהשקיע יותר. אני טובה בלהשקיע רק כשזה לטווח קצר ולא יותר.

'איום' היא מילה נפלאה שמבטאת כל כך הרבה. בדיוק כמו המילה 'מעניק'. יש כל כך הרבה מילים שאני אוהבת בשפה העברית, ועם כל הרצון לטייל בעולם ולגור באירופה אין שפה נפלאה ממנה.

רק לקחת את הזמן ולהנות.