אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

ה-BMI שלי כרגע, לו הייתי יודעת מה המשקל שלי, היה כנראה מצביע על מתחת ל-18.5 הרצוי.
לפני כמה ימים יצא לי לדבר עם אמא שלי. בין כל שיחת-החולין שבה אני בעיקר מקשיבה [כי מה כבר יכול להיות לי להגיד שראוי לתשומת-לב?], היא אמרה שיש לה איזהשהם שני זוגות גרביונים שקטנים עליה [היא מידה 42 בדרך-כלל] ושעכשיו אחרי שרזיתי [אני 34 לפני שחזרתי לה"א] הם בטח במידה שלי. משהו קצת צרם לי, אבל נו זאת אמא שלי, למה אני כבר מצפה? להיגיון? לתובנות? לשיחה בריאה?
הנושא לא היה מועלה שוב אם השכן שלי לא היה עוצר אותי לשיחת-חולין נוספת. הוא אמר שרזיתי. נראה כאילו הוא באמת דואג, למרבה הפתעתי.
אז זה המצב. בשביל אמא שלי אני תמיד אהיה שמנה יותר ממה שאני. היא תראה מכנסיים שבחיים לא ישארו עליי ושפשוט לא מיועדים למבנה הגוף שלי ותשכנע אותי באש ובמים שהם מושלמים עליי, כי היא לא מסוגלת לעכל שאני צעירה ממנה, ושאני יפה יותר משהיא אי-פעם הייתה. נשמע יהיר, אני יודעת. האמינו לי לגבי זה. אבל זו לא הדעה שלי שאני מסתמכת עליה, אלא הקינאה שלה ודעות ששמעתי מספיק במהלך החיים שלי.
זרים גמורים הם אלו שיצטרכו להעיר לי שרזיתי ולהיראות מודאגים.
כשאני מסתכלת על ההתנהגות שלה כלפיי, ברור לי למה אחותי בת העשר, שנראית כמו שלד [גנטי. גם אני נראיתי ככה וגם התאומה שלה נראית כמו שלד] עומדת מול המראה, מכניסה את הבטן, מבליטה את הצלעות ואומרת שהיא שמנה.
ושום חשיפה לתקשורת. אין טלוויזיה בבית מזה שנה. במחשב אין לה איך להגיע לאתרי פרו-אנה, היא גם לא יודעת לכתוב מספיק טוב [עם כל כמה שכואב לי להודות בזה...] כדי למצוא משהו כזה.
הסביבה משפיעה עלינו הרבה, ולא תמיד יש באפשרותנו לבחור אותה.

מצד שני, וואלה, רגע אחר-כך עליתי לאוטובוס, "Fucking Perfect" של פינק בנגן, שומעת אותו דרך האוזניות שאבא שלי טרח לשבת ולתקן בשבילי שיהיו לי אוזניות איכותיות עד שיהיה לי כסף לקנות חדשות בזמנו, נוסעת בדרך לפגישה עם אדם שעושה לי טוב.
ובמהלך השבוע אני נפגשת עם אנשים שאני יכולה להגיד בכנות מוחלטת שאני נהנית בחברתם. לפעמים הם מכירים קודם, לפעמים אני מהווה את הקשר היחיד ביניהם. בבית אני לא אוכלת. לא יכולה להביא את עצמי למצב שבו אני מבשלת. ברור לי שהנזק אחרי שאני אוכל יהיה כבד יותר מהתועלת הזמנית. לכן אני מסתמכת על לאכול בחוץ, ועובדה - אני מסתדרת, בזכות אלה שמספיק אכפת להם. בזכות החברים שלי, שבחרתי לעצמי. בזכות הסביבה שלי, שיצרתי לעצמי - לפחות באופן חלקי.
והאמת? אני לא יכולה להרגיש רע אחרי שאני אוכלת כשאני איתם. איזו אמפתיה שמשודרת בלי שצריך לדבר עליה בכלל, ברור לי שהם מקבלים אותי כמו שאני. הם לא צריכים אפילו להגיד את זה.

בעיקרון אני נשארת בעמדה המקורית שלי. אני מתנגדת לכתיבת פוסטים אישיים בבלוג הזה, יש לו מטרה ייעודית מדיי.
מצד שני, ה"א חזרה לחיי, ואולי זה המקום והזמן לדיון עליה בהקשר אישי יותר. ואני מאמינה אדוקה בנקודות-למחשבה.
אז הנה לכן, ה"א וסביבה.

סביבה שאנחנו יוצרות וסביבה שנכפית עלינו.
סביבה בריאה.
סביבה חולה, הורסת.
מה הסביבה שלכן? מה אתן בוחרות, בסופו-של-דבר?

(:

                                                            באבא-יאגא, שיודעת שלפחות דבר אחר היא עשתה טוב, והוא לבחור את החברים שלה.