אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

הבה נודה באמת המכוערת - לכולנו יש פוסטים שנכתבים כדי שאחרים יקראו. כולנו לפעמים כותבות רק בשביל התגובות.

יש בכך אלמנט מכוער, תלותי ופתטי. מעבר לכל מדובר בצורך טבעי ואנושי מאד. דעתי בנושא היא די חד-משמעית: צורך לא אמור להגיע למצב בו הוא בא לידי ביטוי רק דרך הכניסה בדלת האחורית. מגיעה לו יותר התייחסות מזה. אבל דעתי, על אף הנטייה שלי לדחוף אותה לכל חור, אינה הנושא. נחזור לנושא.

[אמא, איבדתי את הנושא שלי בדשא וכל מה שמצאתי היה הארנב המרוט הזה.]

מה אם אף-אחד לא רואה ששום-דבר לא בסדר? שאנחנו מתפרקות מבפנים? שמאחורי החיוך וההתנהגות הקלילה מסתתרת ילדה שנשברת, שבוכה?

מה אם אף-אחד לא רואה את המאמצים שלנו לבקש עזרה?

[הייתה אמורה להיות פה תמונה מאד מתאימה, אבל ישראבלוג אכל אותה. תלונות למערכת.]

אנחנו נוקטות בגישות שהולכות ומקצינות. זורקות פה ושם כמה אימרות מדאיגות, חותכות את עצמנו, בורחות, שותקות, לפעמים בוכות, לפעמים צוחקות צחוק מזוייף המון, לפעמים שותות ומעשנות. שותקות הרבה ואומרות שטויות [פחזנית למי שמזהה את הרפרנס] בסוף כל זה לא עובד. אף-אחד לא רואה שאנחנו צריכות עזרה, רק מישהו שיקשיב לנו, שידבר, שיהיה לו באמת-באמת אכפת. שיעזור לנו. מצב-סאמארה כזה, למי שזוכר את סרט-האימה הנושן.

גם אנחנו רק רוצות שיקשיבו לנו.

לפעמים אנחנו רוצות שאדם מסויים יבחין בנו. לפעמים כל תשומת-לב, הבעת-חמלה וחיבוק מבורכים.

איפהשהו בדרך אנחנו אוכלות פחות. אין לנו מצב-רוח. אין תיאבון. ולפעמים פתאום זה מה שגורם לאנשים סביבנו להתחיל לראות שמשהו לא בסדר, לדאוג לנו. או לפחות, כך זה נראה.

אלא שכמו עם הרבה בעיות, הנטייה הראשונית והשגוייה היא לטפל רק בסימפטומים, ולא בשורש הבעיה. כך גם הדאגה הזו בנוייה.

וכמובן. היא יותר טובה משום-דבר, אתן מוזמנות להגיד ואני אסכים, אבל לבקש עזרה לא כל-כך קשה, בעצם. וגם אם תזכו לסירוב כתשובנה, או שלא תקבלנה את מה שאתם צריכות, זה בסדר. זו פעם ראשונה. אענה לכך בציטוט של אחד מהאנשים שמהווים את "עץ בעיר", אצלהם התארחתי לארוחה טבעונאית בזמנו: "מה היה קורה אם בפעם הראשונה שהייתן מנסות ללכת ונופלות, הייתן מחליטות לוותר?" .

לפעמים יש אנשים שלא מצדיקים את האמון בהם. זה קורה. לכולנו. באמת. אפילו לבאבא-יאגא.

אבל ממרומי שנותיי ההו-כה-נרחבות [ובעיקר] וניסיוני אני יכולה גם להעיד על כך שיש פעמים בהן האמון מוצדק ובא על שכרו.

ובכלל, אם כולנו היינו פועלים באורח מופשט וכן יותר ופשוט מבקשים, או לוקחים - בההתאם למקרה, את מה שאנחנו צריכים, העולם היה עובד בצורה ידידותית יותר.

על התפיסה שלי את מוסד האנוכיות וחשיבותו לחברה בפוסט אחר. אני מאמינה שזו נקודה מעניינת למחשבה.

סטיתי מהנושא שוב. באבא-יאגא מתנצלת. הפואנטה של הפוסט הזה, על כל פנים, היא שיש דרכים יותר יעילות להראות שאתן צריכות עזרה מלפגוע בעצמכן. אני יודעת שהן קשות יותר לביצוע, אבל לטווח-הארוך ולמען הסיכוי לפעול בצורה ישירה גם בעתיד, במקום להתרכז בהתרגלות למניפולציות ולדרך היעילה ביותר להדאיג את כל מי שמסביבכן, אנא נסו לנקוט בהן.

אני באמת מבקשת. למעשה, לו יכולתי, הייתי מבקשת מכל אחת  ואחת מכן באופן אישי.