אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

ידיד שלח לי את השיר הבא http://www.youtube.com/watch?v=3isXyYYjkZU [לא שמה בבלוג כי לא רלוונטי במיוחד]
קראתי את המילים שלו [מה שגרם לי חצי-להיעלב חצי-לצחוק מהאבסורד המטומטם] ופתאום הבנתי שזו ה"א לחלק מאיתנו. שקיעה יפה במים בזמן שאנו מחבקות פרחים ושרות לנו כמו הנימפה/סירנה/בת-הים הממוצעת.

המילים, לאלו מכם [כמוני] שלא מכירים את שייקספיר:

"שם עץ של ערבה רכון על מי הפלג
עלי הכסף משתקפים בתוך מראת גלים
לשם נשאה זרים, פרחי אפור ותכלת,
זרי סרפד ומרגנית וסחלבים סגולים.

טיפסה היא על ענפי העץ הרוטטים ממעל,
ביקשה לקלוע לראשו פרחים ועשב בר
אך יחד עם הזר נפלה אל מי הנחל
כשענף שוטה אחד בגד בה ונשבר.

על פני המים שמלותיה נפרשו,
כמו בת ים קטנה על גל,
ואז נישאה לרגע על מימי הנחל המוצל.

אופליה...

לפתע את קולה נתנה בשיר לשניים
כאילו לא ידעה דבר על גודל אסונה,
כאילו היא עצמה נולדה לחיות במים,
כאילו מימים היו מי נחל מעונה.

אך שמלותיה רוו תוך רגע קט
במים שכבדו מרוב
ועם שיריה אז נפלה אל חיק המוות הרטוב."

אם הייתי רואה את אותה אופליה, אני לא יודעת מה הייתי עושה קודם - עומדת וצוחקת, נופלת על הדשא וממשיכה לצחוק, או קופצת לשכנע [במכות] את  המטומטמת לנופף בידיים שלה ולשחות. כמובן שזה לא היה עובד, הרי יש לה זר פרחים בידיים.
ואין חשוב יותר ממלודרמה אסתטית.

זו פשוט הטרגדיה האישית שלנו. וטרגדיות הן דבר חינני מאד, למעשה, עבור חלקנו. חינני, עדין, שביר, כמו בובת פורצלן או נסיכה כלואה במגדל שרק מחכה לאביר על הסוס הלבן שיבוא ויציל אותה. ואז כמובן כולנו נורא מתפלאות למה אף דאוס-אקס-מכינה לא יכול לרדת מהשמיים ולהציל אותנו מעצמנו.
התשובה, כמובן, פשוטה; אם כי ממש לא מובנת מאליה - כי אם אנחנו לא נקום ונעשה את זה, אף-אחד אחר לא יבוא וילחם במקומנו. ולא בהכרח כי חסר מי שירצה, פשוט - את המלחמות בראש שלך יכול להילחם רק מי שכבר נמצא שם.
ומעבר לכך, איפה היופי שלנו יהיה אם לא נסבול? איך נדע לזהות את עצמנו במראה? בשלב מסויים, אולי כשההפרעה קצת תיחלש והחיים שלכן יתחילו לתפוס תאוצה לכיוון קצת יותר חיובי, תמשיכו לחשוב עליהם כאל אסון מתמשך. למה? רק מכורח ההרגל. ההרגל, והשפה. תמשיכו להשתמש כמובן באותם מונחים מלודרמטיים. תמיד 'שונאת', 'שמנה', 'פרה', 'מכוערת', 'חסרת תועלת', 'לא מסוגלת לכלום', 'אבודה', 'שבורה', וכדומה. אני יכולה להמשיך לנצח, ואתן עדיין תדעו לתת דוגמאות מוצלחות משלי.
קשה לראות את החיים כמשהו שאינו סבל נצחי בגיא צלמוות הפרטי שלכן כשאתן חושבות במונחים כאלה.
וגם אם תתחילו לחשוב בצורה קצת יותר ריאלית\חיובית - הרי איך תדעו לזהות את עצמכן במראה, אם אופליה לא תביט עליכן משם, עם חיוכה השבור והעיניים הריקות, המתות?