אנטי-אנה - הדרך להחלמה.

אני אדם כן. להמשיך לכתוב בבלוג הזה מבלי ליידע אתכן במצב שלי נראה לי כמו צביעות מוחלטת כרגע.

ולכן, כשאני לוקחת בחשבון את התוצאות, אני אשטח את האמת.

חזרתי להפרעות-אכילה. לא רק לאנורקסיה הפעם, אם כי הגוף שלי מסרב נואשות לשתף פעולה עם הנסיונות שלי להקיא. לא, לבלוג אין קשר לזה.
אני בתקופה קשה. דיכאון קשה, בטח מעורב בעוד כמה דברים. יצאתי ממערכת-יחסים הרסנית. עברו עליי שנה וחצי מאד תובעניות מבחינה נפשית, ויש גם את כאבי-הראש הכרוניים לעשות לי שמח. אני גם גרה לבד, כך שאם לי לא אכפת מספיק כדי להכין לעצמי אוכל, אני פשוט לא אוכלת. למעשה, בשבועיים-שלושה האחרונים אכלתי רק כשהייתי מחוץ לבית, בדרך-כלל אצל חברים. לאט-לאט חוסר התיאבון הפך להרגל. קיבה מכווצת ורעב הפכו למצב טבעי. התרגלתי לתחושה של הבגדים שנופלים, של העצמות. זיק נדלק בפנים. ההפרעה. היא אוהבת עצמות. פתאום לאכול כבר לא חשוב. בהתחלה עוד הכחשתי. "אין לי תיאבון כרגע, אבל אל תדאגו. זו התקופה, זה יעבור." וכשהייתי אצל ידיד, אדם יקר לו אני חייבת את הכרת-תודתי על הרבה מכדי לפרט כאן, הבנתי. לא נוח לי לאכול. וטוב, אני יודעת מה זה אומר.

בתמונות, לפני שאני מזהה שזו אני שם, אני נראית לעצמי רזה מדיי. מול המראה אני לא רזה מספיק. לא ממש שמנה, פשוט לא רזה מספיק. שמנה זה רק כשאני אוכלת, או אחרי שניסיתי לאכול משהו במשך היום שלפני.

במצב-נתון אחר הייתי נאבקת בזה בכל כוחי. כרגע? הכוח הנפשי של באבא-יאגא מוגבל, ויש לה חשבונות ודירה לדאוג להם. ולפחות ארבעה אנשים שתלויים בה ברמה כזו-או-אחרת. מיד אחרי כל השאר, או לפחות - זה מה שאני אומרת לחברים, ולעצמי.

אבל כמו שאותו אדם יקר אמר :"ייקח לך הרבה זמן לחזור לעולם החיים", וצדק. המאבק לעלות במשקל יהיה קשה הרבה יותר הפעם. אני אצטרך להשקיע בו הרבה יותר משאבים, להיות בטוחה לחלוטין שמגיע לי - שאני יכולה להיות כמו שאני אמורה להיות.

אז אני ממשיכה עם הבלוג בגלל החמודות שהיה חשוב להן מספיק שאקרא כדי לשלוח מייל. ואולי "בשביל" ו"בעקבות" תהיינה מילים מתאימות יותר.

ואני לא מתכוונת לוותר להפרעה, בשום פנים ואופן. לא בטווח הרחוק.
אלא שהפעם אני חלק מכל התופעה הביזארית שאני כותבת עליה, ואת השוני אני מניחה שגם אתן הייתן רואות.

אני אסיים בשיר. הייתי נוהגת כמנהגי ומצרפת גם את הקליפ, אבל מגיע לליידי-גאגא "נו נו נו!" גדול מאד על הירידה במשקל. אז אני מצנזרת אותה. גם המילים עברו צנזורה. כל מה שהיא חוזרת עליו - נחמק. ורק לפרוטוקול - לא, אני לא שומעת ליידי-גאגא בדרך-כלל. למעשה, היא רחוקה מרחק שנות-אור מהסגננות המוזיקליים שאני שומעת בימים כתיקונם. שם השיר תפס את עיניי ברשימת הפרינדס בפייסבוק זה זמן מה. הרי לכן המילים, מוקדשות ל... טוב, כולנו:

It doesn't matter if you love him, or capital H-I-M
Just put your paws up
'Cause you were born this way, baby

My mama told me when I was young
We're all born superstars
She rolled my hair, put my lipstick on
In the glass of her boudoir

"There's nothin' wrong with lovin' who you are"
She said, "'Cause He made you perfect, babe"
"So hold your head up, girl and you, you'll go far,
Listen to me when I say"

I'm beautiful in my way,
'Cause God makes no mistakes
I'm on the right track, baby
I was born this way

Don't hide yourself in regret,
Just love yourself and you're set
I'm on the right track, baby
I was born this way

Ooo, there ain't no other way
Baby, I was born this way
Baby, I was born this way
(Born this way)
Ooo, there ain't other way
Baby, I was born this way
I'm on the right track, baby
I was born this way

Don't be a drag, just be a queen
Don't be a drag, just be a queen
Don't be a drag, just be a queen
Don't be!

Give yourself prudence and love your friends
Subway kid, rejoice the truth
In the religion of the insecure
I must be myself, respect my youth

A different lover is not a sin
Believe capital H-I-M

I love my life, I love this record and
Mi amore vole fe yah

Don't be a drag, just be a queen
Whether you're broke or evergreen
You're black, white, beige, chola descent
You're Lebanese, you're orient
Whether life's disabilities
Left you outcast, bullied or teased
Rejoice and love yourself today
'Cause baby, you were born this way

No matter gay, straight or bi
lesbian, transgendered life
I'm on the right track, baby
I was born to survive
No matter black, white or beige
chola or orient made
I'm on the right track, baby
I was born to be brave

                                                                              באבא-יאגא האנושית-מדיי.

הסטטיסטיקה מדברת על יחס של כ-90% לעומת 10% בין נשים לגברים שחולים באנורקסיה. רוב הגברים החולים, כך ישמחו אותן נקודות אינפורמציה לעדכן, הם הומואים.

[ראשית, אני מוכרח להתייחס לנתון שעוסק בגברים הומואים. אני לא יודע עד כמה זה נכון, אבל טיעונים שנשמעים הרבה בקהילה המסויימת הזאת מדברים על ייחוס של חשיבות עילאית עד כדי אבסורד למראה חיצוני. אני יכול בהחלט להאמין לזה ממעט הניסיון שיש לי, וזה מסביר משהו מהנתון הזה. בקהילה שבה אדם נמדד כמעט אך ורק על סמך הגוף שלו, וכמה הוא מתאים או לא מתאים לאידיאל אסתטי כזה או אחר- הגיוני שהמראה החיצוני יהפוך לפחות עבור חלק מהאנשים לאובססיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.]

אנורקסיה נחשבת למחלה של נשים. אתרים העוסקים באנורקסיה מנוסחים בלשון נקבה. אפילו הבלוג המסויים הזה. כשמדברים על אנורקסיה, מדברים בדרך כלל על אידיאל יופי נשי בלתי אפשרי, על דוגמנות, פוטושופ וכו'. ואם החולים אינם נשים- אז הם בטח הומואים. שזה, מבחינת חלק מהאוכלוסייה, כמעט אותו הדבר. בכל מקרה, הנחת המוצא היא שאנורקסיה קשורה באופן הדוק ובלתי ניתן להפרדה לשאיפה לנשיות שברירית וחולנית. וזאת הנקודה שלי- לאו דווקא.

כמה מ"תופעות הלוואי" של אנורקסיה כוללות הפסקת הווסת, ירידת נפח החזה -יחד עם שאר רקמת השומן בגוף-  וירידה ברמת האסטרוגן בדם. אם הגוף נשאר מורעב למשך מספיק זמן, הנזק למערכת הרבייה הופך קבוע. מבנה הגוף כולו משתנה- קימורים נעלמים, הפנים הופכות להיות זוויתיות יותר ורכות פחות. במילה אחת- אנדרוגניות. וזה בדיוק מה שרציתי להשיג כשהתחלתי להרעיב את עצמי באופן מודע.
נולדתי כנקבה. במשך חלק גדול מהחיים שלי התייחסו אלי כאל "ילדה"- אבל משהו בזה תמיד היה נראה לי מוזר ולא נכון. לא היה לי אז שם כדי להגדיר את הדחייה שחשתי מהגוף שלי - מהירכיים, מהבטן, מהלחיים, מהחזה - בעיקר ממנו, ואת הרצון שלי שיהיה ברור לכל מי שנתקל בי, כולל עצמי, שאני בשום פנים ואופן לא אישה. אולי נער עדין מאוד - אבל לא אישה.
מבחינתי, לא היה שום קשר בין הגוף המוזר והמעוות שראיתי מולי במראה, לביני. כמו בדיחה אכזרית במיוחד, הגוף שלי התעקש על פרופורציות של 80-50-80 (שזו הגרסא הממוזערת של 90-60-90). התחלתי להוריד במשקל מתוך מטרה לגרום לגוף שלי להיראות נערי יותר - ולא משנה מה המחיר. כשהבנתי, בזמן ששקלתי 42 ק"ג, שגם הווסת הפסיקה - זה דרבן אותי להמשיך עוד יותר, בתקווה להוציא את מערכת הרבייה מכלל פעולה, מה שיחסוך ממני את התזכורות הקבועות והמכאיבות לכך שהגוף שלי הוא גוף נקבי. ידעתי שאני הורג את עצמי. ידעתי את זה כשהצלעות שלי נראו גם דרך החולצה, כשלא היה אפשר לחבק אותי בלי להרגיש את עצמות האגן. כשהודיתי בפני עצמי שאני נראה כמו גוויה מהלכת - אבל לא יכולתי להפסיק, מהפחד שאם לא ארד עוד במשקל הווסת תחזור, הקווים הישרים ייעלמו ויחזרו להיות גוף אידיאלי, של אישה. מהתחושה שאני עוד לא אנדרוגני מספיק, ואם ארד עוד חמישה קילו, זה יעבוד טוב יותר.

ואז מישהו סיפר לי סיפור דומה. מישהו שבשום פנים ואופן לא היה ניתן לטעות ולחשוב שהוא אישה. הוא לא סיפר דווקא על המחלה עצמה - אבל על אותן תחושות. על אותה זרות. ככל שהקשבתי לו יותר, התחלתי לזהות את התחושות שלי במדויק במה שהוא סיפר.
התגובה הראשונה הייתה לשלול את זה. להתעלם מזה. להכחיש את זה. "טרנסג'נדר" היה נשמע לי כמו דבר מאיים ומפחיד. לאט לאט התחלתי לבחון דברים. לנסות לדבר על עצמי בלשון זכר. לנסות להשטיח את החזה שלי באמצעות קשירה (Binding. יש גם עזרים ספציפיים שעושים את זה במידה יחסית של נוחות וביעילות, שניתן לקנות דרך האינטרנט). ללבוש בגדי גברים. להציג את עצמי כבן. בכל פעם שעשיתי משהו כזה, זה היה נראה לי הרבה יותר הגיוני. הרבה יותר נכון. בסופו של דבר נאלצתי להודות בזה.

יש לזה שם. Gender Identity Dysphoria. כלומר - חוסר תאימות בין מין ביולוגי לבין הזהות המגדרית. פיזית, אני נקבה - אבל מבחינתי אני נער. אין קשר בין הגוף הנקבי שאיתו נולדתי לדימוי שלי את עצמי, ולמה שה"היגיון" שלי מצפה למצוא. אז יש לזה שם- ואני לגמרי לא היחיד שחווה את זה (בערך 1% מהאוכלוסייה. אם חושבים על זה במספרים- במדינת ישראל חיים כיום כ-7,000,000 אנשים. 1% פירושו לצורך העניין 70,000 איש). אין לזה קשר לאידיאל יופי, אופנה, או כל דבר דומה. זאת לא מחלה, ואי אפשר "לרפא" את זה - אבל יש דרכים אחרות, הרסניות פחות כדי לתקן את הדיספוריה (חוסר התיאום בין המין הביולוגי למגדר). למעשה, ניתן לשנות את הגוף במספר אמצעים כדי שיתאים לזהות המגדרית.
האמצעי הראשון הוא טיפול הורמונלי. במקרה הזה - נטילת מינונים גבוהים של טסטוסטרון (הורמון זכרי) בזריקות או בג'ל. כדי לקבל טיפול כזה, יש צורך לקבל אישור מפסיכיאטר שמדובר באמת בדיספוריה מגדרית, ולא במשהו אחר (יש מספר פסיכיאטרים בארץ שעוסקים בתחום ויכולים לתת אישור כזה). לאחר מכן יש לבצע מספר בדיקות פיזיות - בדיקת דם, פרופיל הורמונלי ואולטסאונד, ולגשת לאנדוקרינולוג שייתן את המרשם עצמו. שוב, כאמור - יש מספר די קטן של אנדוקרינולוגים שעוסקים בזה. מדובר בלא מעט ביורוקרטיה וניירת, אבל בדרך כלל זה לא מאוד מסובך ולוקח מספר חודשים ספורים לקבל את האישור. מידת וקצב ההשפעה של טסטוסטרון משתנה מאחד לאחד, אבל באופן כללי מבנה הגוף משתנה ומקבל מאפיינים זכריים יותר. פיזור השומן בגוף משתנה, מסת השריר גדלה, תווי הפנים הופכים זוויתיים יותר, הקול הופך נמוך יותר ושיער פנים וגוף במקומות אופייניים לזכרים מתחיל לצמוח. יש גם תופעות לוואי - בעיות עור למי שנוטה לסבול מהן, סיכוי כלשהו להתקרחות, מצבי רוח משתנים, תיאבון מוגבר, סיכון מוגבר למחלות לב וכלי דם- אבל לדעתי לפחות, תופעות הלוואי האלה עדיפות על פני חיים של הרס עצמי חסר תוחלת.
אחרי שנתיים (בארץ. בכמה מקומות בחו"ל אפשר גם אחרי שנה) של טיפול הורמונלי, ניתן לעשות ניתוח להסרת חזה, שהוא יחסית פשוט לביצוע, אבל עדיין נרחב מאוד ובדרך כלל משאיר צלקות. התוצאות שלו נוטות להיות טובות ואמינות. ישנו גם ניתוח תחתון, שבונה איבר מין זכרי - ישנן מספר מתודות לניתוח הזה, אבל אני מוכרח להודות שכולן, נכון להיום, לא מאוד מוצלחות.
החוק בארץ מחייב לעשות ניתוחים רק דרך הוועדה בתל-השומר, במימון המדינה - אולם מדובר בוועדה שרגישות היא ממנה והלאה, והתוצאות נוטות להיות טובות פחות. לחילופין, אפשר לעשות זאת אצל מנתחים פרטיים בחו"ל. העלות בהתאם, אבל מדובר במנתחים מנוסים יותר.
אין שום חובה לעבור איזשהו טיפול. יש מי שבוחר לקחת הורמונים ולא לעבור אף ניתוח. יש מי שבוחר לא לקחת הורמונים- וכן או לא לעבור ניתוחים כאלה ואחרים.

חוסר הידיעה ההוא כמעט הרג אותי אז. חוסר הידיעה הזה הותיר לא מעט צלקות - החריב את יכולת הריכוז שלי, הרס את המערכת החיסונית שלי, והותיר עוד אינספור נזקים שספק אם יתרפאו. הסיבה שסיפרתי את כל זה היא שני רוצה למנוע את חוסר הידיעה הזה מאחרים, ואולי למנוע ממישהו לעבור את כל זה לחינם. בתקווה שמי שצריך, יידע מספיק כדי למצוא דרך מחרידה פחות לתקן את מה שאינו נכון, במקום לבלות חיים שלמים בשימוש בכלי הרסני וקהה, שספק רב אם יואיל במשהו בניסיון לעשות זאת.

הערת באבא-יאגא: אם משהו מזה נשמע מוכר או מזעזע בצורה כואבת, ובא לכם לדבר על זה עם מישהו שיודע על מה אתם מדברים ושותף לפחות לחלק מהתחושות שלכם, פנו אליי דרך המייל ואדאג להפנות אתכם למייל של הכותב. המעבר דרכי הוא בניסיון למנוע ספאם מגעיל שבטח יכתבו האמיצים שביניכם [אם לשפוט על-פי התגובות האחרונות, יקיריי ויקירותיי (:] מהכותב.