שלום לכולם.קודם כל סליחה שאתמול לא פרסמתי, חזרתי מאחור מבית הספר ואז כבר לא יצא לי ממש להיות על המחשב.
את הפוסט של היום אני רוצה לפתוח בתובנה: חבר אמיתי הוא מצרך יקר, ונדיר ביותר.
למה הכוונה?
למביט מן הצד, נראה שאני מוקף בחברים. אבל ברגע האמת, הם מפשלים.
אף אחד מהם לא רוצה לשבת לידי בשיעורים,
כשיש עבודה בזוגות הם תמיד בוחרים מישהו אחר,
אפילו בהפסקות יש פעמים שאני נשאר לבד כי הם די בורחים ממני או מתעלמים ממני.
ויש את הקטע הכי מעליב, בשיעורי אנגלית.
ל"חברים" שלי (וכפי שניחשתם, המירכאות בכוונה) יש קטע כזה שכולם יושבים בטור אחד של שולחנות,
ומתחלפים ביניהם - כל שיעור הם יושבים במקום אחר.
מילא זה שזה כל הזמן מבלבל.
מילא זה שנגרמות מזה מריבות תינוקיות שהיו מביישות אפילו ילדים בכיתה ה'.
אבל הקטע הוא שהם תמיד רבים ביניהם על מי לא ישב לידי.
"לא, אבל אני ישבתי לידו בפעם שעברה! עכשיו את תשבי לידו!"
"אבל זה לא הוגן, אני יושבת לידו גם בשיעורים אחרים!"
"אז מה? זה אומר שאני צריכה לסבול אותו?!"
וכיוצא באלה.
ברגעים אלה אני תוהה מה לעזאזל אני עושה עם האנשים האלה.
אני תוהה למה אני לא נפטר מהם, אלה שגורמים לי כ"כ הרבה רע (וגם אם הם רק צוחקים, כפי שהם טוענים).
ואני עוד יותר תוהה למה כל כך קשה לי למצוא אחרים במקומם.
והכי אני תוהה - כמה אירוני זה שקוראים לי "עמית", ואין לי חברים.
אני יודע שכתבתי כבר על הנושא הזה,
אבל זה ממש מציק לי, והיום במיוחד.
שיהיה ערב טוב (עד כמה שאפשר),
עמית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית