שלום לכולם.הרגע חזרתי מיום הורים בבית הספר, בו חילקו לי את התעודה.
הציונים שלי פחות או יותר בסדר, חוץ מ-75 בספורט (אני חייב להשיג מזה פטור איכשהו)
ו-70 בכימיה (שבשנה הבאה אני סוף סוף מפסיק ללמוד).
80 בהיסטוריה קצת אכזב אותי, אבל ככה זה כשהמורה לא יודעת ללמד... עושים את המיטב בכוחות עצמך.
אבל בסך הכל תעודה טובה, יש לי גם 6 מאיות ו-95 אחד.
בכל מקרה, זה לא הנושא העיקרי עליו רציתי לדבר.
ליום ההורים לא באתי לבד, אלא עם אחד מהתאומים שלי.
אקדים ואומר שדי קשה לו בלימודים.
בקיצור, כשהגענו לבית הספר השעה של אחי הייתה ראשונה אז הוא נכנס קודם לכיתה שלו, ואני חיכיתי בחוץ.
לאחר שהם יצאו מהכיתה שלו והוא הלך הביתה ברגל,
אמא שלי החליטה שהיא חייבת לראות איזה סגנית מנהלת או משהו בקשר לאותו אח.
היא הייתה שם בחדר שעה, ובאותו זמן אני חיכיתי במסדרון, בוהה בילדים שהולכים להם,
עם חיוך מאוזן לאוזן, עם ההורים שלהם, מתגאים בהישיגיהם.
אחר כך, כשכבר סוף סוף הגיע תורי והלכנו לדבר עם המחנכת שלי,
גם אז היא שאלה עליו כי, איזה קטע, היא גם המורה שלו לביולוגיה.
אשקר אם אגיד שלא הרגשתי באותו רגע צביטה בלב.
כי כן, למרות שלאח שלי יש קשיים,
בא לי שאמא שלי תהיה שם גם בשבילי.
גם אם צריך לדבר עם סגניות למיניהן שאחראיות על אני-לא-יודע מה,
גם אם צריך להפוך שולחנות בשבילו,
גם אז, אני נמצא פה בדיוק כמוהו.
וזו רק דוגמא אחת.
כשלאח אחד יש קשיים, והשני סופר-מחונן, הרבה פעמים אני מרגיש שאני נדחק לצד.
ואני יודע שאמא שלי לא עושה את זה מתוך כוונה רעה, אבל זה פשוט יוצא ככה.
ניסיתי להגיד לה את זה פעם, אבל היא לא ממש הבינה למה התכוונתי.
זה לא רק במשפחה, בחברה בכלל אני לא ממש מוצא את עצמי,
אבל זה נושא לפוסט אחר...
הלוואי ויכולתי למצוא את הדרך לשנות את זה.
נתראה בפוסטים שמחים יותר (אני מקווה),
עמית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית