גַלְגַל הַמַזָּל

אבל לא נסעתי לבלות בעזריאלי, לשבת בבית קפה מגניב או סתם לרבוץ בים.

נסעתי עם חברי לכיתה כדי לראות את המציאות, את החיים מחוץ לבועה בה אנו חיים.

מהנסיעה שלי ביום ראשון יצאתי עם כמה תובנות מאוד חשובות לגבי, ולגבינו כחברה.

אבל למה להקדים את המאוחר? כדאי שאתחיל מההתחלה, מהתחנה הראשונה בה הייתי.

לאחר נסיעה של כשעה (כי בכל זאת, תל אביב קצת רחוקה ממקום מגורי) ירדנו מהאוטובוס בכניסה לשכונה.

מיד כשירדתי ראיתי קיר בטון אפור וגדול, שמאחוריו השתרע אצטדיון כדורגל נטוש.

הקיר האפור היה "מקושט" בלא מעט כתבי גרפיטי, חלקם סיפורי זוועה שהתרחשו בשכונה,

חלקם כתובות מחאה (בעיקר נגד התופעה של נשים מוכות), חלקם כתובות נאצה (בעיקר נגד עובדים זרים למיניהם)

וחלקם כתובות אהדה לקבוצה המקומית, בני יהודה.

לצד הכתובות היו גם ציורים, חלקם עליזים וחלקם פחות.

המשכנו לתוך השכונה.

למען האמת, מבחינה חיצונית היא לא נראתה נורא כל כך, לא כפי שדמיינתי.

רוב חזיתות הבניינים היו מיושנות, מוזנחות וזקוקות לשיפוץ, אולם ברוב המקומות היו דרכים מסודרות,

ריצוף יפה ועל חלק מהקירות אפילו היו ציורים יפים וצבעוניים של בעלי חיים, צמחים וקשתות בענן.

אבל מהר מאוד הבנו את האמת המרה.

כפי שהסבירו לנו, החל משנות ה-70 פועל פרויקט שנקרא "שיקום שכונות", שמטרתו לשקם שכונות ממש כמו שכונת התקווה.

תקציב הפרויקט אמור היה להתחלק לשניים: חצי לשיפוץ המבנים, וחצי לחינוך ופעילויות חברתיות.

אבל במשך שנים קיצצו בחצי התקציב שנועד לחינוך, ומתמקדים רק בשיפוץ...

אז גם אם נראה כאילו הקירות צבעים בצבעים יפים, האוכלוסייה נשארה כשהייתה.

במהלך הסיור בשכונה ראיתי גם הרבה מאוד כתובות "נחמן מאומן", ושלטים של בתי כנסת.

האם ידעתם שבשכונת התקווה יש 70 בתי כנסת? זה המון בשביל שכונה אחת.

אכן, הרבה מאוד תושבים מאמינים יש בשכונת התקווה. ולמה, תשאלו?

גם אני שאלתי, ומהר מאוד קיבלתי תשובה.

כשכל החיים מפנים אליך עורף והכל מסביב נראה מאיים, הדת נותנת להם משהו להיאחז בו.

משכונת התקווה המשכנו לשכונת הארגזים, אחד המקומות המוזרים ביותר שראיתי בחיי.

אין שם מדרכה מסודרת, בחלק מהמקומות אין כבישים. אין צנרת, ולפעמים תוכלו לראות שפכים ברחובות.

למעשה, אין אפילו בתים - במפת העיר תל אביב השטח בו ממוקמת השכונה מופיע כאזור ריק.

האנשים שם גרים בפחונים, קרוונים, כל מה שבא ליד. כל דבר שאפשר לגור בו - קיים בשכונת הארגזים.

בחלק מהבתים קיימות גם גדרות מאולתרות, מפח או מתיל, כמו באתר בנייה.

מחלק מהבתים ניתן לשמוע קרקורי תרנגול או נביחות כלב.

מדי פעם איש יוצא לעשן או אישה יוצאת לשטוף את חלונות "ביתה" בצינור. מחנה פליטים במרכז תל אביב.

גם למקום הזה יש סיפור לא פשוט, וגם אותו סיפרו לנו.

עד קום המדינה שכן שם כפר ערבי, שפונה במלחמת העצמאות.

מדינת ישראל הצעירה שיכנה בו עולים חדשים, שחלקם גרים שם עד היום.

בראשית שנות ה-90 הוחלט על מבצע "פינוי בינוי", כלומר לפנות את התושבים ובמקום זאת לבנות להם בתים ראויים למחייה.

אבל הזיכיון על הפרויקט עבר מיד ליד, מהמדינה לקבלן אחד ומשם לעוד אחד וממנו לקבלן אחר, ובינתיים לא קורה דבר.

בגלל כל הבלגן שיש שם, כל אחד ממציא לעצמו חוקים משלו. המשטרה לא ממש מתערבת, כי מה היא כבר תוכל לעשות?

אז התושבים ממשיכים לחיות ככה, ללא חוקים או אכיפה, כאדונים לעצמם בכאוס שבו הם גרים.

לאחר שכונת הארגזים, נסענו לתחנה המרכזית הישנה, המקום אולי הכי מפחיד בסיור.

כשנכנסנו למדרחוב נווה שאנן, כמעט ושכחתי שאני בישראל.

אנשים מכל מיני מקומות - כהי עור, מלוכסני עיניים, בהירים - הסתובבו שם.

מכל מקום נשמעו הרבה מאוד שפות זרות, ועל הקירות רוססו כתובות גרפיטי לא בעברית.

מפינות הרחוב נשמעה מוזיקה עליזה, רוכלים ניסו למכור את מרכולתם, והיו גם דוכני הימורים.

האנשים שהיו שם הסתכלו עלינו. חלקם במבטים עוינים, חלקם עם חיוך שלא יכולתי להבין את פשרו.

נאמר לנו שיש שם הרבה סמים וזנות, ואכן יצא לנו לחלוף על פני כמה בתי בושת.

ממש לא נכנסנו פנימה, אבל גם בלי להיכנס אפשר היה לדעת באיזה מקום מדובר - תריסים מוגפים, מוזיקה חזקה, אורגן אורות שדולק גם ביום ואנשים שנכנסים ויוצאים כל הזמן, כל אלה סימנים (חלק מהם מוסכמים, חלק מהם פשוט ראינו) שרמזו על טיב המקום.

כאב לי הלב לראות את האנשים שגרים שם. הם באו הנה כדי לעבוד ונתקעו כאן בארץ מסיבות כאלה ואחרות, חלקם אף הקימו כאן משפחה.

ואז בא משרד הפנים ודורש לגרש אותם...

אבל, בין כל האווירה הקודרת, מצאנו גם שביב של תקווה.

קצת אחרי מדרחוב נווה שאנן, בגן לווינסקי, קיים מבנה מיוחד. באמצע המדשאה עומד מדף גדול, נעול בדלתות זכוכית שקופות, ובתוכו ספרים במגוון שפות, שפותיהם של העובדים הזרים השונים. ספריית גן לווינסקי היא יוזמה של כמה סטודנטים, שמפעילים אותה שלוש פעמים בשבוע, ומאפשרים לעובדים הזרים לקרוא, תמורת סכום סמלי. קיים גם מדף קטן של ספרי ילדים בעברית (בשביל ילדי העובדים הזרים), וגם ראינו פרסומת של הסרט "מלך האריות", שהוקרן (או יוקרן בקרוב, אני לא זוכר את התאריך המדויק) על מדשאת הגן. לאחר שראיתי את הספרייה, תחושה טובה מילאה את לבי. כנראה שעוד לא איבדנו צלם אנוש, לא לגמרי... עוד יש אנשים טובים בארץ הזאת.

התחנה האחרונה ליום זה הייתה כיכר המדינה. לכאורה, שם הייתי אמור להרגיש הכי טוב. עוני אין, חנויות יוקרה יש. מה רע?

אבל דווקא שם, דווקא בפסגה, הרגשתי הכי נמוך שיש.

קודם כל אני חייב להודות שהרגשתי נחות מעט בחולצת בית הספר התכולה שלי, הג'ינס המשופשף והנעלים המעט בלויות,

ליד כל האנשים שהסתובבו שם בבגדי מעצבים יוקרתיים. אבל זה מילא, הרי ידוע שהאדם עושה את הבגדים ולא להפך.

הרגשתי רע מסיבה אחרת. כשהסתכלתי על המחירים בחנויות שם הייתי פשוט המום ומזועזע גם יחד.

הנה טעימה קטנה:

* טייץ שחור, שנראה די רגיל - 300 שקל

* זוג סנדלי-כפכף, לא משהו מיוחד - 500 שקל

* שתי חולצות, אחת מכופתרת ואחת סוודר (אחת על השנייה) - 3,900 שקל (יותר משכר מינימום)

* ושיא השיאים: פיל מנצנץ (אומרים שיש בו קריסטלים, אבל זה נראה כמו פאייטים מחנות יצירה) - תקשיבו טוב - 60,000 שקל

ואז חשבתי לעצמי "לעזאזל, משהו כאן לא בסדר". איך יכול להיות שפיל אדיוטי עם נצנצים יעלה כל כך הרבה, בשעה שלא רחוק מהחנות בו הוא מוצע למכירה אנשים לא סוגרים את החודש?

וזה מביא אותי לחלק האחרון של הפוסט הארוך הזה:

בדרך כלל אני לא ממש מביע דעות פוליטיות בנחרצות, אבל הפעם אני מרגיש צורך לעשות כן.

הפערים הכלכליים והחברתיים בחברה שלנו הפכו לבלתי נסבלים. אם לא נעשה משהו, המצב יהפוך להרבה יותר גרוע.

אבל אפשר, וצריך לעשות, במיוחד בני הנוער. אנחנו העתיד של המדינה הזאת, הפנים שלה במובן מסויים.

האם ככה אנחנו רוצים שהחברה שלנו תיראה עוד כמה שנים?

לא יודע מה אתכם, אני יודע בודאות שאני לא רוצה.

אני לא מטיף פה לקומוניזם כי גם זה לא פתרון, אבל החברה שלנו צריכה להיות יותר סולידרית, יותר תומכת.

כיום, החברה שלנו מבוססת על ניצול. וזה בא לידי ביטוי במקומות בהם ביקרתי:

צמצום התקציבים בשכונת התקווה,

מריבות הקבלנים על חשבון התושבים בשכונת הארגזים,

העובדים הזרים ותופעת הזנות בתחנה המרכזית הישנה.

אנחנו צריכים, וגם יכולים, לעשות משהו כדי שזה יפסק.

אנחנו, בני הנוער, לא יודעים כמה כוח יש לנו. כן, היו מקרים בעבר שהנוער הצליח לשנות משהו, ויש לי אפילו דוגמאות:

* תלמידים שהתנדבו בשריפה בכרמל (וכאן כמובן יש לציין את אלעד ריבן ז"ל)

* נערים שהתנדבו במחנה קיץ לילדים חולי סרטן

* בני נוער מירושלים שצילמו סרט דוקומנטרי על מרכז הקניות ממילא ועל היותו לא נגיש לנכים (שהצליחו לשנות זאת)

* וילדים שנאבקו על תנאי השומרים והמנקים בבית ספרם

אז כן, אלו "רק" פעילויות מקומיות, אבל גם הן הצליחו להשפיע, בקטן.

עכשיו תחשבו איזה כוח יהיה לנו, אם נתלכד. ולא רק הנוער, כולנו.

כי הגיע הזמן לשנות משהו בחברה שלנו. זה לא יכול להימשך.

מצטער על המגילה המעיקה, אבל הפוסט ישב לי על הלב מאז שחזרתי.

עמית.

וואו, אין לי מילים. אני במומלצים. אין לכם מושג כמה אני מאושר (:

תודה רבה לכל מי שהמליץ!

וואו, אני בפעילים. אם למומלצים ממש לא ציפיתי, אז לזה פי 1000. קשה לי להאמין שאני שם, יחד עם בלוגרים שהרבה יותר ראויים לזה ממני, והיו, באיזה שהוא מקום, מודל לחיקוי. תודה רבה לכם!