בעוד כמה שעות יחל באופן רשמי (ולא רק עפ"י ערוצי הילדים) יום הזיכרון לשואה ולגבורה.היום הזה מעולם לא היה יום פשוט עבורי.
בתור ילד קטן בגן, נהגתי לצפות כל שנה בתכניות ובסרטים על השואה, כמו הרבה ילדים ומבוגרים ובכלל.
לאחר התכניות האלה היו לי סיוטים נוראיים בלילות, במשך חודשים ארוכים.
הייתי חולם שהנאצים רודפים אחרי, שלוקחים אותי למחנות... שהם מתעללים בי כמו שהתעללו ביהודים אז.
כל מקום שהוא טיפה חשוך או שקט מדי היה מבהיל אותי, שלח אותי הישר אל מחוזות החלום האיומים.
בכל פעם שהייתי עוצם את עיני ליותר מעשר שניות, חזיונות אימה היו מגיחים.
היו לי גם חלומות שהיטלר חי, והוא נמצא בחדר סודי בתוך הבית שלי, מתכנן להשמיד אותי, את המשפחה שליו את כל היהודים שוב.
(כן, אני יודע שזה נשמע פסיכי, אבל הייתי ילד קטן בגן, מה ידעתי?)
כשקצת גדלתי הטראומה (אם אפשר לקרוא לזה ככה) התחילה להתמתן.
החלומות על היטלר המתחבא בביתי פסקו, וגם הפחד ממקומות חשוכים או שקטים מדי פחות או יותר נרפא.
אני אפילו מסוגל לעצום את העיניים מבלי שאף חיזיון שקשור בשואה יופיע לנגד עיני.
אבל בלילה הזה, של ערב יום השואה, וגם בלילה שאחריו, הסיוטים חוזרים.
על אף שאני לא צופה בטלוויזיה ביום הזה ומשתדל שלא לצפות בשום טקס, כדי לא לגרום לעצמי סבל אחר כך, הסיוטים עוד באים אלי בלילות.
אז כפי שבוודאי הבנתם, היום הזה לא קל עבורי.
אבל, וזה אבל מאוד גדול שהרבה אנשים לא מסוגלים להבין, אין זה אומר שאני לא זוכר את השואה או מכבד אותה.
השואה הייתה אירוע מכונן בהיסטוריה של העם היהודי, ואני מסכים שצריך להעביר את הזיכרון הלאה לדורות הבאים כדי שלא ישכח.
כל הסבים והסבתות שלי מכל הצדדים (גם אלה שכבר אינם בין החיים) הם ניצולי שואה. שמעתי את הסיפורים שלהם ושל עוד אנשים.
במיוחד בתקופה כזאת, כשקמים אנשים כמו מחמוד אחמדיניג'ד ומכחישי שואה נוספים, צריך להרים את הראש ולהזכיר לכולם: כן, השואה התרחשה.
אבל האם זה אומר שאני צריך לחיות בסיוטים? האם זה אומר שאני מכבד וזוכר את השואה פחות מאחרים?
לפחות לדעתי, התשובה היא לא. וחבל לי שאחרים לא יכולים להבדיל בין זכר השואה להתמודדות איתה.
השואה היא לא אירוע פשוט להתמודד איתו, וכל אחד לוקח את זה בדרך אחרת.
לסיום, יהי זכר קרבנות השואה ברוך לעולם ועד.
עמית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית
