שלום לך, אחי התאום והלא כל כך יקר ללבי ברגעים אלו.זה אני כותב לך. אני - כן, אתה זוכר אותי? אח שלך, שלמרות שגדול ממך בחצי שעה תמיד הרגיש כזה קטן לידך.
מאז שהיינו קטנים זה היה ככה. וגם ידעת איך לנצל את זה.
תמיד נתת לי להרגיש שפוט לידך. כאילו אתה על פסגת האולימפוס ואני מעבדיך הנערצים שצריכים לעבוד אותך.
ולך לא ממש הפריע להרגיש ככה. נהפוך הוא, רק דאגת לטפח את התחושה הזאת בי.
כשהיינו ממש קטנים, לפני עשר שנים בערך, אהבת לסובב אותי על האצבע הקטנה שלך.
אהבת לשלוח אותי למשימות שלך, כמו למשל ללכת להפריע לאמא במנוחת הצהריים שלה כדי לשאול מתי מתחילה תוכנית טלויזיה מסויימת.
"אבל אל תגיד שאני שלחתי אותך", היית אומר, ושולח אותי לחטוף את כל הצעקות.
זה לא נגמר שם.
גם כשגדלנו, תמיד הרגשתי צורך לעקוב אחריך. איזה טיפש הייתי.
ואתה, עם שיגעון הגדלות שלך... תמיד אהבת לצוות עלי דברים, להשפיל ולרמוס אותי עד עפר.
כשכבר גדלנו, והחלטתי סוף סוף לא ללכת אחריך כמו עיוור ולקבל כל מה שאתה אומר כתורה מסיני, מצאת דרך חדשה להשפיל אותי.
החלטת ש"ההתנהגות שלי עושה לך בושות". שאני חריג ומוזר מדי בשבילך.
אני זוכר את היום הזה, כשהיינו בכיתה ו' אם אני לא טועה, שניסינו להצטרף לצופים והיינו באותו הגדוד.
זו הייתה אחת הפעולות הכי כיפיות שעברתי בחיים שלי, אבל אחריה התחלת לצעוק עלי.
לא רק שאמרת ש"עשיתי לך בושות", איימת עלי שאם אני לא אעבור לגדוד השני, לא תדבר איתי יותר בחיים.
מה יכולתי לעשות? ברוב טיפשותי נכנעתי לאולטימטום הדפוק שלך, ועברתי.
מאז שנינו עזבנו את התנועה, אבל הזכרון נשאר.
כל החיים היית האח היותר טוב. האח היותר מוצלח. ידעת את זה. השתמשת בזה.
כשאתה התגלית כמחונן כל תשומת הלב נפלה עליך. כשנבחרת כמצטיין חטיבת הביניים כל תשומת הלב נפלה עליך. כשנסעת למשלחת לארצות הברית לפני שנה כל תשומת הלב נפלה עליך.
כשהופעת בכל טקס בית ספר אפשרי (ולא הראית עניין מיוחד, כשידוע לכל שהחלום שלי הוא להיות על במה) כל תשומת הלב נפלה עליך.
כשירדת 20 קילו ואני נשארתי תקוע כבר שלוש שנים, כל תשומת הלב נפלה עליך.
והיום, היום זה כבר היה הקש ששבר את גב הגמל.
היום, נסענו ביחד ליריד שמציעים בו מקומות להתנדב בקיץ. נפגשנו שם עם ילדה מהכיתה שלך. התחלנו לדבר, ודווקא נראה היה לי ששלושתינו הסתדרנו טוב.
ואז אני הלכתי הביתה וחזרתי מאוחר יותר להופעה עם ההורים שלי ואחינו הקטן, ואתה נשארת עם החברים שלך.
כשכולנו חזרנו הביתה התחלת לירות חיצים של ארס ועוקצנות לעברי.
ושוב, כאילו לא עברו חמש שנים מאז, חזרנו ליום ההוא בכיתה ו'. לאיך אני מתנהג מוזר. לאיך אני משפיל אותך.
אז תקשיב לי, ותקשיב לי טוב, על אף שאתה לא יכול לשמוע:
אני לא חייב לך דין וחשבון על שום דבר.
לא היה שום דבר מוזר בהתנהגות שלי, ואם משהו היה נראה לך מוזר - גם אז, יש דרך להגיד כל דבר.
אני ממש לא העבד שלך, והעובדה שכל החיים הסביבה נתנה לך להרגיש שאתה יותר טוב ממני ממש לא אומרת שזה נכון.
לקח לי 16 שנים להבין את זה, אבל אני שווה לך במעמד ובכל דבר אחר. אין לך שום עליונות כלפי.
אני לא מצטער על שום דבר מההתנהגות ה"מוזרה" שלי, כביכול.
הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא שנתתי לך לשחק בי כמו בובה על חוט.
שנכנעתי למניפולציות שלך. בחיי, מי היה מאמין שילד בגילך מסוגל לזה.
אני מצטער על זה שהקשבתי לך. שנתתי לעצמי להרגיש כמו אפס מאופס, כמו כלום. בגללך.
אבל לא עוד. אני יותר לא אכנע לשטויות ולארס שלך. אני אדם בזכות עצמי, איתך או בלעדיך.
אני עוד אצליח, והרבה יותר ממך. אתה עוד תראה. כולם יראו.
מחר אני יוצא לטיול נתי בן יומיים בדרום רמת הגולן, ואני לא יכול להיות מאושר יותר מהעובדה שאני לא אראה אותך יומיים.
כמובן שאני אחזור לבית ריק, כי ביום שלישי יש (עוד פעם) טקס שבו נבחרת לתלמיד מצטיין.
וכל כך קשה לך להבין למה אני רוצה שכולם יהיו בבית כשאני אחזור. אתה אטום רגשית לצרכיו של הזולת, כשזה לא נוגע לאינטרסים שלך.
אני, בכל מקרה, ביקשתי שלפחות אחד ההורים יהיה בבית. נראה מה יהיה.
אני מקווה שאהנה בטיול מחר, ואצליח קצת לשכוח אותך.
באהבה,
עמית.
נ.ב. - לכל מי שעוד נכנס לפה... לאחר הרבה מאוד זמן אני אחזור לעדכן, אני מקווה. נראה לי שהפוסט הראשון יהיה על הטיול, ואולי יהיו גם תמונות לראשונה בתולדות הבלוג. נראה אם תהיה לי מצלמה נורמלית. לילה טוב בינתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית