רגע אחד. זהו כל הזמן שנדרש לה להתנתק מכבלי החלום והשינה האוחזים אותה.היא פוקחת את עיניה, מביטה סביבה. החדר חשוך, שכן התריסים מוגפים ואור כמעט שאינו עובר דרכם.
בראשה עוברת המחשבה לחזור לישון, אולם לאחר כמה רגעים נדלק האור, ועיניה נפקחות מחדש.
"בוקר טוב!", נשמע קול נשי, מתרונן, "היום הולכים לבית הספר!".
היא מביטה בבעלת הקול. אמא שלה נראית מעודדת באופן מיוחד היום. עיניה נוצצות ועל שפתיה מתנוסס חיוך רחב.
ללא אומר, היא מהנהנת בזמן שאמה מתרחקת משם והלאה, להעיר את אחיה הקטן. היא שומעת מספר מלמולים חסרי פשר מכיוון חדרו, אך אין לה זמן להתעמק בכך. לאחר שהספיקה לשפשף את עיניה ולהסיר מהן את קורי השינה, היא לוקחת מברשת ומשחת שיניים בידה האחת, ומסרק קטן בצבע שחור בידה השנייה.
כעבור רגע נוסף, היא כבר בחדר האמבטיה. בעודה מעט מטושטשת מפאת שעת היקיצה המוקדמת (שהינה מוקדמת הרבה יותר ממה שאליו התרגלה בחודשיים האחרונים), היא בוחנת את השתקפותה במראה. זוג עיניים גדולות, חיוורות אך לא נטולות חן, ניבטות אליה. העיניים, הצבועות בגוון בהיר ביותר של כחלחל-אפרפר, מתקשות להישאר פקוחות, אך היא מכריחה אותן לעשות כן. היא מעבירה יד בשיערה החום, הארוך, החלק כמשי אם כי הסתור כעת. בחריצות שמדהימה אף אותה עצמה, היא מצחצחת את שיניה, מתרחצת, מסתרקת ומתלבשת. היא לוקחת את תיקה, הצבוע בגווני כחול, שהיה מיותם זה חודשיים ימים. מכניסה לתוכו מחברת יחידה, קלמר וגם ספר - למקרה שיהיה משעמם. תוך דקות אחדות היא מוכנה לצאת לדרכה.
היא יוצאת מהבית, ורק אז מבחינה בשמש, הנדמית כאילו מקבלת את פניה, זורחת בגוון עליז של זהב לכבודה בלבד. השמיים היום בהירים באופן מיוחד, והיא מרגישה באוויר ריח רענן, ריח של התחדשות. אף כי במשך מחצית החופשה השנייה נבעתה מהמחשבה על חזרה לספסל הלימודים, כעת נדמה לה שהיא מתחילה להרגיש את הפרפרים בבטן. ניכר בה שאינה מבינה מדוע - הרי עד לפני ימים אחדים כה נרתעה מעצם הרעיון. ואילו כעת, תחושת חום ואופטימיות שפשרם אינו ידוע לה מקיפות אותה. היא כמעט שומעת קול פנימי בתוכה האומר לה שאולי, רק אולי, לא יהיה כל כך נורא.
תחושת ההתרגשות (היא כבר מרשה לעצמה לקרוא לזה כך) מתגברת ככל שהיא מתקרבת ליעדה, בעודה הולכת בדרך הכל כך מוכרת, שצעדה בה פעמים כה רבות בעבר. הכל נראה לה, משום מה, חגיגי יותר, שמח יותר, חייכני יותר. היא מביטה ואינה מבינה. לא כך היא דמיינה את היום הזה.
בסופו של דבר, היא מגיעה אל בית הספר. הכניסה למבנה גורמת לה לתחושה בלתי נשלטת של נוסטלגיה. הרי כמו בדרך - גם פה פסעו רגליה פעמים כה רבות. מבולבלת במקצת, היא פונה אל האגף בו ממוקמת כיתתה החדשה. בדרכה לשם היא רואה ילדים - מתחבקים, מצחקקים, מפטפטים, מפצים על "הזמן האבוד". ככל שהיא מתקרבת לכיתה, דפיקות לבה גוברות.
לאחר שנכנסה לכיתה, עיניה מבחינות בשתי נערות מוכרות, אם כי בתחילה נראה שלא זיהתה אותן, שכן השתנו רבות מאז שראתה אותן לאחרונה. האחת - שיערה ארך, והשנייה הרכיבה כעת משקפיים. אולם, גם לא תספורת חדשה וגם לא משקפי ראייה יש בכוחם לטשטש חברות. בעודה מבחינה בהן, היא מחייכת אליהן, והן מחייכות אליה חזרה. שלוש הנערות מתחבקות, כפי שראתה ילדים אחרים עושים כמה רגעים לפני כן. על פי דבריהן של הנערות האחרות, נראה כי גם היא עצמה השתנתה, אף על פי שהיא אינה שמה לב לכך כלל וכלל. עד כמה שהיא יודעת, דבר בה לא השתנה.
השלוש מדברות במהירות, בהתלהבות, מספרות זו לזו על חוויות הקיץ הנעימות - על מקומות רחוקים, על בילויים, על התרחשויות מצחיקות. הן גם מעלות שאלות ותהיות לגבי השנה החדשה, אם כי אלו נאמרות בלחישה ופורחות לחלל האוויר, מוחלפות עד מהרה בנושא נעים ובטוח יותר.
היא לא מרגישה את הזמן החולף, ועד מהרה נשמע צלול, מתנגן ומתרונן כמו קולה של אמה. מופתעת, היא מתיישבת ליד אחד השולחנות, צופה בבני כיתתה הנכנסים ומתיישבים אף הם. כעבור כמה דקות, הכיתה מלאה כולה. אחרונה נכנסת המורה, חיוך רחב מכסה את פניה. היא מברכת את התלמידים לשלום, והם עונים לה חזרה במקהלה.
"שנה טובה", היא מוסיפה חרישית, ותלמידים אחדים מסתכלים עליה, ספק בתהייה, ספק בשותפות גורל.
לה לא אכפת מה כוונתם. בפעם הראשונה ליום זה, חיוך קטן וביישני, שכמעט אינו נראה, מעטר את פניה.
הזמן שנדרש לה כדי להעלות את שפתיה לחיוך, הוא בדיוק רגע אחד.
סתם משהו שהתחשק לי לכתוב, לכבוד שנת הלימודים החדשה.שתהיה לכולנו שנה מוצלחת ומהנה עד כמה שאפשר!
עמית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית