שלום לכולם.שוב אני כאן, כותב, אחרי שבוע של היעדרות.
נעדרתי, אבל שלא באשמתי.
בפוסט האחרון שלי כתבתי שאני מתעטש ולא מרגיש טוב,
אז זה היה הרבה יותר מסתם עיטוש. במהרה כל הראש התחיל להסתובב לי והאוזניים נסתמו לי.
ביום ראשון הלכתי לרופאה והיא הציגה לי חברה חדשה: דלקת מערות הפנים, שהחליטה לעשות אצלי ביקור בית.
הנזלת כבר עברה, אבל כל השבוע סבלתי מסחרחורות ולא יכולתי לקום מהמיטה בלי להרגיש כמו בקרוסלה.
למעשה, את הפוסט הזה אני כותב באחד מרגעי הצלילות הבודדים שלי, בהם אני יכול באמת לשבת ולכתוב
(אבל גם זה עומד להיגמר כי נראה לי שהסחרחורת מתילה שוב...)
בכל מקרה, לא באתי לרחם על עצמי בפוסט הזה.
באתי להגיד שאני עדיין פה, שלא שכחתי את ההבטחה שלי.
שאיך שאני מבריא הפוסטים יחזרו להיות כרגיל (או לפחות כמו בשבוע שלפני שחליתי, שקצת חיפפתי בו).
משהו טוב שיצא מהמחלה הזאת הוא שאחי התאום שכח מהמריבה שהייתה בינינו, ומאוד דאג לי כשהמצב היה גרוע יותר.
זה גרם לי כמובן להתבייש בעצמי יותר, אבל כנראה שמגיע לי, אז התמודדתי עם זה.
גם המשקפיים שלי בתיקון אז עכשיו אני מרכיב את הזוג החלופי שלי שאיתי מכיתה ז', אני די שונא אותו.
הוא עקום לגמרי והיום הידית שלו נשברה... ניחשתם נכון, אני מרכיב אותו בכל זאת כי כרגע אין ברירה.
אבל אני מקווה שאפשר יהיה להחזיר את המשקפיים הרגילים (רגילים? משקף זה זכר, נכון?) מהר ככל האפשר.
נראה לי שאסיים כאן כי שוב מתחיל להסתובב לי הראש...
הלוואי שיעבור כבר.
וואו, יצא לי פוסט מדכא. כשחושבים על זה, כמה שמחה כבר יכולה להיות בפוסט כשחולים?
נקווה שעד הפוסט הבא אהיה בריא, וגם יותר שמח.
עמית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית