נמאס לי. נמאס לי נמאס לי נמאס לי.תמיד אני צריך להתחשב באחרים. לתת להם. להבין אותם. לשמוע אותם. להקשיב להם. לתמוך.
אבל כשאני צריך עזרה? אז פתאום כולם נעלמים לי.
חלק מתחילים לצטט לי מנטרות פלצניות שנראה כאילו נלקחו מתוך איזה סרט נדוש של דיסני
(או לחילופין איזה קורס יוגה בהודו, הדימוי שמדבר אליכם יותר)
"זה משהו שרק אתה יכול לדעת, רק אתה יכול לעזור לעצמך, תקשיב ללב שלך ואז תדע, תסתכל עמוק עמוק עמוק עמוק עמוק פנימה...."
אם אתם לא רוצים לעזור לי אל תעזרו, אבל גם אל תספרו לי סיפורים חסרי פשר.
ויש את אלה שמתחילים לחשוף שיניים, לתקוף ולצעוק.
לעזאזל, אם אתם לא רוצים לעזור לי, לא צריך. אבל אחרי זה אל תבקשו ממני שום דבר.
אני מודה, אני לא מאמה תרזה. אני לא קדוש ולא מושלם. הרבה יותר גרוע אפילו.
כן, גם אני רוצה שיעזרו לי. גם אני רוצה שיקשיבו לי. אם אני עוזר למישהו מן הראוי שלפחות יעריך את זה.
האם משהו מזה קורה?
לא.
למה אני צריך לאכול את כל החרא של כל העולם ואשתו ודווקא כשאני צריך עזרה כולם מפנים לי את הגב?
למה?!
נמאס לי כבר להיות לבד בעולם הזה, עם סביבה שאפילו לא מבחינה בקיומי ולא אכפת לה.
נמאס לי שאותי תמיד לוקחים כמובן מאליו ואפילו לא שוקלים להתחשב בי וברצונות שלי.
נמאס לי מאנשים מנצלים אותי, משקרים לי ומשתמשים בי.
נמאס לי שאף אחד לא מאמין לי כשאני מנסה לבקש עזרה. לעזאזל, מה צריך לעשות כדי להוכיח לאנשים שאני צריך עזרה ושלא טוב לי? לירות בעצמי? מה?!?!?!
אתם לא רוצים לעזור לי? אין בעיה. רוצים להיות חארות ולנצל אותי? בכיף. רוצים להתעלם ממני לחלוטין? בבקשה.
אבל שלרגע לא תצפו ממני שאני אתייחס אליכם בכבוד. כי פשוט לא מגיע לכם.
ואם יש לכם בעיה עם הפוסט הזה, מוזמנים לצאת מהבלוג.
לפחות אני לא אנורקסית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית