תכננתי לכתוב פוסט די חיוור על מה שקרה לי בשבוע האחרון ופורים,
אבל האירועים האחרונים גרמו לי לשנות את הנושא, לצערי.
היום, בשעה חמש וחצי בבוקר, כשעוד היה חושך בחוץ, נאלצתי להתעורר לשמע אזעקה.
אם יש סיטואציה שמתאימה לפתגם "כרעם ביום בהיר" - הרי זוהי הסיטואציה, בכבודה ובעצמה.
תמיד כשיש אזעקה אני מרגיש פחד. לא בטוח, אבל נראה לי שמפני הבלתי ידוע.
כשאנחנו במקלט, תמיד נפתחת סוג של רולטה רוסית - הטיל יפול על הבית שלנו או לא?
האם יפול בשטח פתוח, או שמא במרכז העיר הקרובה ויגרום נזק רב?
ואז, שומעים את ה"בום". למזלינו (ולצערם של אחרים), הטיל נפל רחוק מהבית שלי,
אז ה"בום" הנורא נשמע כזיקוקי דינור רחוקים. אבל בלב ידעתי שזה הרבה יותר נורא מזיקוקי דינור.
לאחר מכן כבר לא יכולתי לחזור לישון. שכבתי ער במיטה עד השעה שבע.
ואז, החלה להישאל השאלה - האם אלך לבית הספר או לא?
אף על פי שבבאר שבע (הקרובה, יש לציין) מערכת החינוך שבתה, במקום מגורי החולט שהולכים לבית הספר כרגיל.
הדבר היה נראה לי חשוד (וגם, בעומק הלב, טיפה מבאס, כי יש ספורט על הבוקר), אבל מה אני יכול לעשות?
ומי אני שאתווכח בכלל?
לכן, הלכתי לבית הספר. אבל בגלל שעות השינה המועטות, איחרתי לשיעור.
לאחר שיעור ספורט רגיל ומייסר למדי, הגיע שיעור היסטוריה.
גם השיעור הזה התחיל כרגיל. אולם באמצע חזרה חברתנו הטובה משכבר הימים, האזעקה.
כולם נכנסו לפאניקה, אני מודה שגם אני.
כפי שכולם (וגם אני) הניחו שצריך לעשות, עמדנו ספק ללכת במהירות-ספק לרוץ למקלט הקרוב.
אבל סגל המורים החליט שאנחנו צריכים להישאר מתחת לשולחן.
המורה ממש חסמה את היציאה מהכיתה, מה יכולנו לעשות?
אבל הקטע הכי דפוק היה שאחרי שנגמרה האזעקה אמרו לנו ללכת למקלט אליו התכוונו ללכת מלכתכילה.
לי אין מושג למה, אבל אם יש למישהו רעיון מה גרם לסדר הפעולות התמוהה הזה, אשמח לדעת.
בכל מקרה, היינו במקלט המיועד לכיתה שלנו (שלשמחתי הוא חדר תיאטרון המוכר והאהוב), עד שאמרו לנו שאפשר לצאת.
ואז באמת שהיה בלגאן נוראי בבית הספר.
קודם כל אף אחד לא חזר לכיתות, גם לא המורים.
התלמידים המבוהלים התקשרו להורים שלהם וניסו לצאת את שערי בית הספר, ונאלצו להתמודד עם השומרים שלא אישרו לצאת בשום פנים ואופן.
גם סגל המורים, שלא ממש ידע מה לעשות, אמר שאסור לצאת.
אני, באופן אישי, הייתי בהיסטריה. לא עניין אוי כלום, בטח שלא מבחן בכימיה שהיה אמור להיות כשעתיים לאחר מכן.
הדבר היחיד שרציתי היה לצאת משם, וכמה שיותר מהר.
"לא אכפת לי", אמרתי לכל מי שניסה לעצור בעדי (והיו לא מעט), "גם אם אצטרך להרביץ לשומר - אני רוצה לצאת מכאן".
אין לי ממש הסבר למה רציתי לצאת. נכון שבכל מקום מסוכן (ובמיוחד בדרך), אבל... נראה לי שבבית שלי אני מרגיש יותר בטוח.
מה גם, שלבטח לא יהיה שם כאוס כזה כמו בבית הספר.
מכיוון שהורים התחילו להגיע לקחת את ילדיהם לא היה כבר טעם להתנגדות, והרשו לילדים לחזור הביתה, אם כי רק עם הורה שבא לקחת.
מאז אני בבית.
כל רעש קטן מלחיץ אותי וגורם לי להחסיר פעימה, גם אם הוא לא קשור לאזעקה.
נרדמתי לשעה (כנראה בגלל ההשכמה המוקדמת שארגן לי החמאס), אבל משהתעוררתי בגלל טלפון לא יכולתי לחזור לישון, האימה אחזה בי, במידה מסויימת עודנה אוחזת בי.
דווקא עכשיו, אני נזכר בדבר שלכאורה אינו קשור כלל וכלל.
לפני שבועיים למדנו בשיעור ספרות את השיר "האמנם" שכתבה לאה גולדברג ז"ל:
"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד
ותלכי בשדה ותלכי בו כהלך התם
ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם
או מטר ישיגך בעדת טיפותיו הדופקת
על כתפייך חזך צווארך וראשך רענן
ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט
כאור בשולי הענן
ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע
וראית את השמש בראי השלולית הזהוב
ופשוטים הדברים וחיים ומותר בם לנגוע
ומותר ומותר לאהוב
את תלכי בשדה לבדך לא נצרבת בלהט
השרפות בדרכים שסמרו מאימה ומדם
וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת
כאחד הדשאים כאחד האדם"
שאלתי את עצמי את הדורה הראשונה בשיר, שהיא שאלה משמעותית כל כך:
האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד?
האמנם, לאחר כל האזעקות האלה והמאבק על המולדת הזאת, שנראה לעיתים כל כך קרוב לפתרון ולעיתים כל כך אינסופי, האם יבוא לזה סוף?
האם אחרי כל כך הרבה ימים של מלחמה, יבואו גם ימים אחרים? ימים של סליחה וחסד? ימים של אהבה ושלום? ימים בהם בני אדם יתנהגו בכבוד אחד לשני?
אני מקווה שכן.
נקווה שהלילה יהיה לילה שקט.
עמית.
ואי אפשר לסיים את הפוסט מבלי לשים כאן את השיר. יש גם את הגירסא החדשה של שלומי סרנגה, אבל את זאת אני אוהב יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עָמִית