גַלְגַל הַמַזָּל

אבל השאלה היא: איך מתמודדים עם הבעיה הזו?

אני לא מתיימר להיות מבין גדול בחינוך, ממש ממש לא. אבל לא נראה לי שהפעולות שעשה שר החינוך עד כה באמת יעזרו לשפר את המצב.

קביעת מועדי הבגרויות ליום אחרי חג או יום ראשון כדי לא "לבזבז", כביכול, ימי לימוד קצת מבאסת, אבל לא משהו שאי אפשר להתמודד איתו.

ביטול יום החופש אחרי הטיול השנתי גם הוא מקור לתלונות חוזרות ונשנות (ובצדק, לטעמי), אבל אם אין ברירה זה עוד איכשהו נסבל.

אני באופן אישי לא יודע איזה תועלת תצמח ממקצוע החובה החדש "תרבות ומורשת ישראל" (אף כי הנושא חשוב, לא בטוח שזו הדרך להעבירו).

אבל לפחות לדעתי, ההחלטה החדשה עברה כל גבול.

למי שלא קרא עיתון היום, הוחלט שמהשנה הבאה תתווסף בחינת בגרות אחת לכיתה י' - בכימיה, פיזיקה או ביולוגיה, שתהיה חלק מבחינות החובה לאותה שנה.

בתור מי שמתמודד עם כיתה י' השנה, אני לא יכול שלא להביע את סלידתי מההצעה.

קודם כל, למרות שאני בטוח שי"א וי"ב יותר קשות, כיתה י' מציבה סטנדרטים חדשים לתלמידים. תלמידי כיתות ט' של השנה יצטרכו בשנה הבאה להתרגל למבנה לימודים שונה, אינטנסיבי יותר, והיקף חומר הרבה יותר גדול ממה שהיו רגילים.

גם אני, שמקבל ציונים טובים לרוב, מתקשה קצת להתמודד עם העומס שנפל עלי השנה. אז לעומס הזה רוצים להוסיף עוד קצת?

סיבה נוספת להתנגדותי היא מחסור בשעות. זו בעיה ידועה שהרבה מורים מדברים עליה, וגם נאלצתי לחוות על בשרי (לבוא כמה ימים בחופש פסח לבית הספר). אז אם יש מחסור בשעות, איך מתכננים בדיוק לשלב את השעות הנוספות במערכת?

והסיבה שהכי הכי הכי נוגעת לי, כי אני בסך הכל תלמיד. אני, באופן אישי, לומד שני מקצועות מדעיים כי בית הספר מחייב אותי. כימיה וביולוגיה. ובחיי שאני מתענה בכל רגע ורגע בשיעורים האלה. כל רגע ורגע אני מודה למי שצריך על כך שאני לא אהיה חייב ללמוד אותם בשנה הבאה ועל כך שאני לא צריך לגשת לבגרות באף אחד מהם. אבל לבי עם אלה שכן יצטרכו.

כן, לא כולם אוהבים מדעים, ויש הרבה ילדים שאפילו שונאים את זה. גם ככה צריך להתמודד עם מתמטיקה, שגם היא ידועה לשמצה כסוגיה לא פשוטה לתלמידים (וגם לי), אז עכשיו גם מדעים? החובה ללמוד את המקצועות האלה מעוררת בדיוק את התחושה ההפוכה - של דחייה ורצון להתרחק מהם כמה שרק אפשר. הרי מי שבאמת ירצה ללמוד מקצועות מדעיים יבחר בהם במגמה (או הגברה, או איך שלא קוראים לזה) בכיתה י"א.

לכל התלמידים האחרים השיעורים האלה יהיו משעממים ובלתי נסבלים, והם לא ילמדו באמת כדי ללמוד, אלא רק כדי "לא להיכשל". שלא לדבר על זה שעוד 55 בכימיה, למשל, יכול להוריד את הממוצע הסופי בקלות.

לשפר את הידע של תלמידי ישראל הוא צעד נכון ומבורך. גם אני מרגיש קצת נבוך כשאני שומע את הדירוג הנמוך של ישראל במבחנים בין לאומיים.

אבל אני בספק אם להכריח זו הדרך. אי אפשר גם לדעת בוודאות שזה יעזור.

עמית.

אני מסתכל על פוסטים שכתבתי בתקופה הזו לפני שנה (בבלוג הקודם שהיה לי), ואני רואה ילד אחר.

שמח יותר, תמים יותר. מאמין יותר בעצמו וביכולות שלו. עם עיניים תכולות נוצצות וחיוך מאוזן לאוזן.

מה קרה לו, לילד הזה? מה קרה לי?

איפה איבדתי את האמונה בעצמי? איך יכולתי לתת לזה לקרות?

הרגשות שלי התקהו, כמו שסכין מתקהה. שמתי לב שאני למרות שאני מתקיים, אני לא חי, לא ממש. ויתרתי על החיים. אבל לא עוד.

החלטתי. אני רוצה את החיים בחזרה.

זה לא יהיה קל. יש כל כך הרבה דברים בחיים שלי שדורשים שינוי, שאני לא יודע מאיפה להתחיל.

כל כך הרבה דברים שאני רוצה וצריך לשנות בחיי.

למשל, נמאס לי להיות תקוע בין ארבעה קירות. בא לי לצאת, לראות את הטבע. איך העלים מתחדשים והפרחים מלבלבים.

את בעלי החיים הקטנים שבתחילה מפוחדים ממך, אבל לאט לאט לומדים שבני אדם הם לא יצור כזה נורא כפי שהם חשבו.

את חוף הים, עם הגלים הזוהרים בצבע תכלת עמוק, מתנפצים על החוף וחוזרים למצולות שוב ושוב, במן מחול שאין לו סוף.

אני רוצה לבלות. כן, אני רוצה לבלות. לראות איזה סרט טוב, ללכת למסעדה. אפילו להתלבש יפה וסתם, להסתובב.

לדעת שבאמת יש דבר כזה, "שמחות קטנות של יום חולין", כמו נקודות זוהרות של צבע בתוך השגרה האפורה.

אני רוצה להיות שלם עם עצמי. לא להתבייש במה שאני ובמי שאני. אני רוצה לרכוש ביטחון, להרגיש טוב עם עצמי. להרגיש יפה, גם חיצונית וגם פנימית.

אני רוצה להפסיק להיות בודד. אני רוצה להרגיש שייך, לדעת שאני לא לבד. שאנשים יאהבו אותי, שירצו להיות חברים שלי, חברים באמת. שיכבדו אותי, שיעריכו אותי.

אני רוצה לשמוח, להשתולל, לא לחשוב 1000 פעמים לפני כל דבר. אני רוצה לצחוק. אני רוצה לבכות, כבר המון זמן שלא בכיתי בכי אמיתי.

אני רוצה לא לשים לב למה שאנשים אומרים עלי. אני רוצה להגיד שלא אכפת לי מה חושבים, וגם להתכוון לזה.

אני רוצה להרגיש, לחוות, לטעום מהכל. ליהנות מכל מה שיש לעולם הזה להציע.

ועכשיו, מכיוון שכבר ממש מאוחר, נראה לי שאני רוצה בעיקר לישון.

לילה טוב וחג שמח,

עמית.

כבר הרבה זמן שלא עדכנתי ו/או פרסמתי כאן משהו בעקביות, אני יודע.

אבל לאחרונה עברה עלי תקופה לא פשוטה.

תקופה שבה כל יום היה קשה מנשוא, שרק חיכיתי שהוא יגמר.

והרגשתי לבד, כ"כ כ"כ לבד. שאין אף אחד שמבין בעולם.

כל דבר קטן גרם לי לעצב, לזיכרונות מהעבר שלי שלא נתנו מנוח.

הרגשתי שלאף אחד לא אכפת. שלא ישנה אם אני אהיה פה או לא...

הספקתי לריב כמעט עם חצי עולם, במיוחד עם המשפחה שלי.

התייאשתי מהלימודים במידה מסוימת.

עדיין למדתי, אבל פחות השקעתי, פחות הקפדתי להתנהג כמו שצריך, להגיע בזמן...

לא יכולתי לצחוק. כמעט שלא יכולתי לחייך.

הייתי שקוע בעצמי, בתוך העצב שלי, בדיכאון שלי.

כמו בצל, שיש לו כל כך הרבה שכבות, כך הייתי. שקוע בתוך שכבות של עצב.

במצב כזה, גם בפעם היחידה שניסיתי לכתוב פוסט, הוא יצא לא שפוי.

אחר כך חשבתי לעצמי מה לעזאזל חשבתי כשכתבתי אותו.

ובכל שאר הזמן לא היו לי השראה או רצון לכתוב.

הרגשתי שאני ריק מרעיונות (יחד עם עוד כמה דברים).

אולי בגלל שעון הקיץ שחזר, אולי בגלל חג הפסח המתקרב,

אני מרגיש שדברים מתחילים, לאט לאט, להסתדר.

זה לא אומר שהחיים שלי הפכו להיות ורודים ומאושרים וטובים,

אבל... בשבועיים האחרונים אני פחות מדוכא.

לפני שבוע אפילו חזר לי החשק לכתוב והתחלתי לכתוב קטע קצר

(שעוד לא גמור, לכן הוא עדיין בטיוטות עד שאסיים).

הרצון לכתוב מתחיל לחזור אליי.

השבוע לא היה לי כמעט זמן מכיוון שביום שלישי הייתה לי מתכונת במתמטיקה,

ואתמול והיום הייתי אמור להיות בטיול שנתי אבל הוא בוטל בגלל השיטפונות במדבר יהודה.

כשכבר הבנתי שלא יוצאים, הייתי צריך להכין תרגיל לשיעור תאטרון... בקיצור, לא היה לי זמן.

אבל עכשיו, כשחופשת פסח באופק והמבחן הבא הוא "רק" יומיים אחרי שהיא נגמרת, זה זמן טוב לחזור.

אז רק רציתי להגיד שהנה, אני עוד כאן, ובעצם לעולם לא עזבתי.

ואחזור לעדכן בימים הקרובים (כולל הפוסט הזה, שגם הוא נחשב.. נראה לי).

בברכת חופשת פסח מהנה,

עמית.