כישרון כתיבה?! אני פשוט מסרבת לבקר אצל פסיכולוג!

היה ברור לי שהאונה המצחית לא תתכווץ מצהלה לשתף איתי פעולה בכתיבת הבלוג הזה הבוקר - אבל בניגוד למצבים אחרים בחיים, אני לכתיבה והכתיבה לי. גם ברגעים מסריחים כאלו. 

הבוקר הוא בכלל בוקר לפניי 15 שנים. לפחות בתחושת הריח המזוויע של השפעת. ריח של כיתה ה'. 

הסחרור, שאפילו בו יש נגיעה של התפנקות. משהו באפלוליות והסגריריות בבית שהיה גורם לי להישבע שבחוץ

דצמבר. 

אני בבית אחר.

הריח שונה, השקט חדש, המיקום שהפך להיות מוקד שריצתי - כבר לא אותו מיקום, ה"תרופות" למחלה אחרות לגמריי ואפילו אני כבר לא אותה אני. 

אבל אני עדיין מתרכבלת, ממררת יותר כמו גבר חולה על "איה" ו- "אאוץ'" אפילו שאף אחד בכלל לא שומע. 

הטלפון הראשון באופן מסורתי קולקטיבי - כלל עולמי (אולי לא כולל יתומים) הוא לאמא. ואף שבמקרה שלי ידעתי שאתחרט כל כך על השיחה - הלכתי בעקבות העדר כנראה.

- "אמאאאא"... (כל כך מסכנה)

- "מה קרה?????????????????" (העירה את התינוק של רוזמבלום, הרופא שיניים מלמטה. בודאות)

- "אני חולההההה.........

אבל מה את נלחצת?!?!?!" (עוד 3 מעלות חום)

- "נבהלתי! 6 בבוקר!!" 

- "אני לא מרגישה טוב... לא ישנתי כמעט.. יש לי דםםם..."

-"מה דם?!?! איפה דם???" (היא צ'כית, לא פולנייה)

-"מהגרון" 

- "תקחי מהר כדור!!!"

(בגיל 3 הקאתי את התרופה הראשונה שלי. ואלוהים עדי- שחוץ ממטוס סילון הכל הובטח לי אם אצליח להימנע מכך. 

אני מאמינה שהיום כבר יש תרכיז ויטמינצ'יק שמובנה על מיליון חומריים כימיים לטיפול ומניעה באלפי מחלות,

אבל בתקופה שלי - אמיץ שולט, מיועד לגדולות היה הילד בגן שהצליח שלא להקיא לפחות ב3 השניות הראשונות שאחריי הכפית. 

אחר כך בסביבות גיל 6-7 אני מאמינה, דימתי גזים כדיי לפלוט את ה- "נרות" .

בגיל 10 כבר בניתי לאמא שלי במרפסת, במרווח הקטנטן שבין הארון לקיר- ממש מבצר קטן או יותר בית חרושת / מפעל - לאקמולים שדחיתי בסתר.

בשלב הרבה יותר מתקדם כבר ניהלנו אלפיי דיונים מבוססי מחקרים ועמדות פסיכולוגיות - על נטילת או אי נטילת כדורים במרשם פסיכיאטרי. 

אבל גם היום, 25 שנה אחריי - היא תמיד תמליץ לי לקחת כדור.

(גם אחריי שלפניי מספר שנים היא בטעות (באמת) כמעט הרגה אותי עם כדור להאטת דופק. סתם ככה כי היא נבהלה מהדופק המהיר שלי. על הבהלה אחר כך בחדר מיון היא כבר לא הספיקה לחשוב)

לאחרונה נהייתי מאוד פקחית ואנליסטית לגביי החיים שלי. אני מוצאת את עצמי מנתחת היסטוריה, עושה אנליזות על עצמי ועל הסובבים אותי, על ההשפעה שלהם בחיי, התועלת אל מול העול, מסיקה מסקנות, מציעה פתרונות.. 

באחת הפעמים האחרונות בהן שוב התעופפתי בעולם המחשבות הזה - הרגשתי שחרצתי גורל יחסים שהפעם זה כבר לא "לעשות איקס ולשכוח". 

גיליתי שאני סוחבת מטען מאוד כבד כלפיי אמא שלי.

אמא שלי שאולי נותרה האדם היחיד בעולם שאני מאמינה בתמימותו וטוב ליבו. 

בשל צנעת הפרט (וחוסר עניין לציבור) אני משאירה את רב הפרטים העיקריים והמסקנות הכואבות לעצמי. כשמדובר ברבדים של מועקות ונקודות שבהם אני מרגישה שממש כאילו "הכשלתי אותה במבחן" עכשיו .

השבוע קראתי בהורוסקופ (כן..) שבכדיי שאוכל לנהל עימותים מבלי לגרום לצד השני - לתחושת נגטיביות כלפיי - אין לי ברירה אלא להסביר את מקומי וסיבותיי.

אז אולי בגלל ההגשמה הכמעט על טבעית הזאת של הניבוי- עלתה בי התודעה לתחושה כבדה אחת מבין רבות שיש לי, כלפיי האישה שאוהבת אותי למוות:

מאושרת רק אם אני מאושרת, בוכה כשאני בוכה אפילו שזה באופי שלה לעשות זאת גם סתם כך -  ובהיסטריה גדולה יותר, חולה רק מלחשוב עליי חולה ולמרות זאת מעולם לא עזבה את מיטתי- גם אם הייתה זו מיטת בית החולים שביקרתי כה רבות.

נתנה באמת את טיפת דמה האחרונה למען כל גחמה שלי. 

ועדיין, אני מבינה שיום יום, דקה דקה, כל התנהלות שהתנהלתי בחיי, כל טעות שעשיתי, כל פעם שנזפתי בעצמי על חוסר ביטחון כל כך מיותר ולא מוצדק, כל פעם שנכנסתי למערכת יחסים שהחזירה לי רק ריקושטים, כל פעם כשמחלתי על כבודי ונתתי לכל אדם לדבר אליי כפי שרצה, להסתכל עליי כמו על קופסא ריקה או גרוע מכך - רקובה, אם היא רק הייתה אחרת- כך גם הייתי אני. כך גם היו החוויות שלי. 

בהתחשב בעובדה שמאבא שלי לא הייתה לי שום ציפייה מלבד להיות שק האגרוף התורן שלו כשמשועמם - הייתי אולי מצפה שאם לא לפצות על החסך - לפחות שהייתה נותנת את חלקה בבניית הביטחון העצמי שלי.

המודעות העצמית. ההערכה הבסיסית שילד זקוק לה לכל שלביי ההתפתחות כאינדיבידואל בעולם. 

והיא ניסתה, בדרכה שלה אני מאמינה. בדרכה הרקובה שכמובן שלא יכולה להיות חפה מפחד - שהריי שהנגע שלו הוא בכל צעד ושאל שלה. 

היא פחדה שיפטרו אותי מהעבודה אם לא אלך כשאני חולה אך בו זמנית גם התמוטטה לנוכח כל אפצ'י ודאגה להזכיר לי בכל הזדמנות שבפעם שעברה ש"זילזלתי" בבריאותי - זה נגמר בסרטן.

היא פחדה שאסתכסך עם חברותיי אם אסרב ללכת אחריהן כעיוורת, היא פחדה שאנטש על ידיי בני הזוג שלי אם לא אהיה "נוחה מספיק" עבורם או שאדרוש "יותר מדיי", היא תמיד פחדה שלא אהיה מושלמת. כי אם לא אהיה מושלמת - איך אצליח בכלל? ואם לא אקריב את עצמי- מה יהיה לי?

מה יהיה עליי?

כשהתקשרתי, כשכל עצב בגוף מתוח, מספרת לה איך הושפלתי על ידי הבוסית שלי לשעבר - ציפיתי שתגן על כבודי. שמעתי בראש את האמהות של כל חברותיי שולפות ציפורניים ומגוננות על הגור. 

רציתי שהיא תגרום לי להרגיש טובה יותר מכל בוס נוראי, שתגיד לי שבשום אופן אני לא אעבוד במקום שמתייחס אליי ככה.

שתגרום לי להרגיש יקרה יותר מזה, ראוייה ליותר. אבל היא תמיד התחילה בקול המתחנחן להרגיע אותי ולגרום לי להבין ש- "כל הבוסים חרא". 

לא אמא יקרה יפת נפש שלי, נכחתי לדעת בחיי שלא כל הבוסים חרא. ולא כל הבוסים יכולים להתייחס לבת שלך כמו לאחת כזו. ואת- איפה את היית שתזכיר לי את זה? 

כמה פעמים בכיתי לך שלא טוב לי איתו? שאני לא מאושרת? שהוא לא בשבילי? שאני כן מעריכה כל מיל' של אהבה והערצה שלו אליי, כל מחוות אהבה ואכפתיות שלו, כל כמיהה שלו ליחד שלצערי, לי לא הייתה אמא. 

עלייך סמכתי- מי יהיה לי אם לא את?

את שכל מה שראיתי בה גם בנושא הזה - היה כמה רצית שנהיה יחד. כמה רצית שאהיה מאושרת איתו. גרמת לי להאמין שהוא *ה* טוב עבורי. 

שוב רצית לטובתי. רצית באושר שלי. אבל הוא לא היה שלי. זה היה האושר שלך. הפחד שלך. שוב.

אולי אם אעזוב אותו לא אמצא מישהו שיאהב אותי כמוהו? ואני לפעמים אני באמת מצליחה עוד לחשוב ככה.

זה מה שהצלחת בעצם לעשות. 

ללא כעס, אבל אני מאשימה אותך.

מאשימה שביזבזתי איתו כל כך הרבה שנים, מאשימה שכמעט קשרתי את החיים שלי בשלו לנצח.

אני מאשימה אותך שאני יצאתי הכלבה חסרת הרגשות ש"התעללה בו" ורק לקחה מבלי לתת חזרה. שהיום כשהוא רואה אותי - הוא עובר מדרכה.

שאיבדתי את החבר הכי טוב שהיה לי והעוגן היחיד כי לא הפכתי אותו לכזה מלכתחילה כמו שהרגשתי. כי הקשבתי לך, שרק רוצה שיהיה לי טוב. 

יש לי כל כך הרבה דוגמאות.. והאמת שאני מפחדת שיעלו לי גם עוד.. 

אני מודעת לחלוטין בגאווה שאמא סוחבת איתה לכל מקום כששמי מתנוסס עליה. 

היא חושבת שאני האדם הכי מצחיק, הכי חכם, הכי מוצלח, מיוחד וייחודי שפגשה.

אני גם יודעת שכשהיא מסתכלת עליי היא מרגישה שהיא מסתנוורת ממכת יופי.

אין יקרה לה והיא תמיד תהיה מוכנה לצאת לכל מלחמה עבורי.

אני האושר שלה וכל מה שהיא רוצה הוא באושרי.

הפחד שלה מהנפילות שלי תמיד ישתקו אותה ותמיד יגרמו לה לתת לי עצות שימכרו אותי במחיר הזול ביותר אך יובילו אותי סוג של קדימה בדרך הקצרה ביותר (שידועה כהרסנית). 

היום אני נלחמת פי מיליון.

היום כשאני לא תחת חסותך, ולא נתקלת כמעט בעצותייך - אני נלחמת אפילו אם בהגזמה על כל מה שהגיע לי כל השנים. 

לימדת אותי על הדרך בדרכך המעוותת גם צניעות אמא. אני לעולם לא אדרוש יותר ממה שמגיע לי , ולעולם לא אחשוב שאני הטובה ביותר. הענווה לא התפספסה לי .

אבל אני תמיד. תמיד, תמיד, תמיד - אעמוד על רגליי האחוריות שאף אדם לעולם לא יגרום לי להרגיש פחות ראויה לכבוד, אמפטיה, סבלנות ואפילו אהבה. 

אלו שאינני מפיקה מהם תועלת - לא יהיו בחיי. אין לי שום כוונה לעבור יותר ספרי הדרכה על איך לשמר יחסים הרסניים ועוד להוציא את כל האנרגיות על כל.  

אני לעולם לא אגיד לך שכך אני חושבת כי אני יודעת שאין כאב גדול בך מלשמוע ביקורת על תפקידך כאמא. 

ניסיתי לרמוז לך ולכוון אותך למקום הזה - שחשבתי שאולי ינקה אותי קצת מטינה, אבל איך אכאיב לך כשכל כוונותייך היו טהורות? כשאת בעצם לא אשמה..

שכמוני גם אמא שלך - עשתה אותך דפוקה.